ליגת העל יצאה לפגרה, וביותר מקבוצה אחת כבר נשמעים דיבורים על החלפת שחקנים, או על הבאת שחקנים נוספים. תמאר סליי וטוני סטוקמן, למשל, כבר הלכו. אלה בדיוק הימים בהם כל סוכן נהיה מלך, וכל שחקן מציג קלטת ערוכה, שאם נסתמך על הביצועים המוצגים בה - קובי, לברון ודוויין ווייד גם יחד צריכים לצחצח לו את הנעליים.

דווקא על רקע זה נזכרתי בסיפור על כישרון ויכולת, אמיתי לגמרי, שזכיתי לקחת בו חלק קטן. ממש לא בטוח שיש לו איזה מוסר השכל עוצר נשימה, או לקח שראוי שיילמד על ידי כל, אבל אולי אולי, ממש אולי, ימצאו אותו מעורר איזושהי מחשבה גם אלה היוצאים אל מרחבי שוק השחקנים הגלובלי, ופנקס הצ'קים החוזרים בידיהם. וגם אם לא, הרווחתם סיפור, מה אכפת לכם?

לפני כמעט 11 שנה (פשששש, איך הזמן טס), התגלגלתי למשלחת שיצאה למישיגן שבארה"ב, לצורך השתלמות מסוימת שממש אינה רלוונטית כרגע. מה שמאוד רלוונטי, במיוחד לאתר שגיב זה ולנושא המרכזי שלשמו נוסד, היא העובדה שבסיס הפעילות שלנו נקבע לעיר איסט לנסינג, שם היינו אורחיה של אוניברסיטת מישיגן סטייט, כור מחצבתו הקולג'י של מג'יק ג'ונסון חסר התקדים.

שבועיים תמימים שהינו בעיר ובסביבותיה, שותפים לשורה מרתקת של פעילויות. האירוח של אנשי מישיגן (המישיגינער'ז, כפי שכינינו אותם בחיבה) היה מדהים, וזאת למרות תקרית דיפלומטית חמורה בערב הפתיחה - עת במעמד כל בכירי האוניברסיטה שבאו לקדמנו בברכה, טעה נציג הקבוצה והודה במלים חמות דווקא לאנשי ה"יוניברסיטי אוף מישיגן", היריבה השנואה המיתולוגית (כדי להבין את עוצמת הזעזוע על פניהם של המקומיים, נסו לדמיין את שער 11 צופה בשמעון מזרחי עולה לפרקט בנוקיה לבוש באדום-לבן, תוך פיזום בלתי פוסק של "אוווו, הפועל עולה"). רק אחרי שהסברנו שהאיש בהלם קל ובג'ט-לג כבד, או להפך, הצלחנו איכשהו לצלוח את הערב.

והיה עוד בונוס, משמעותי מאוד מבחינתי: השבתות היו פנויות מכל פעילות ונותרנו חופשיים לנפשנו. מה עושים? ספורט, כמובן, אבל בעוד רוב חברי הקבוצה ניצלו את הזמן לתרגול הספורט הישראלי הלאומי, שופינג, הלך סחבק לעשות את הדבר האמיתי - כדורסל. אחד המקומיים ידע לספר, כי באולמות הקולג', ממש כמו באחרוני מגרשי המגרשים הפתוחים בסלאמס, מתקיימים משחקי פיק-אפ מהסוג הישן והטוב, שתמורת שני דולר סמליים ביותר - פתוחים לכל אחד, מטוב ועד גרוע.

ומאחר שהמלה "גרוע" כבר נאמרה בגלוי, לא ראיתי שום סיבה מדוע לא לנסות את כוחי, ושמתי פעמיי קוממיות לאחד האולמות, לא האולם הראשי, בו מקיימים ה"ספרטנ'ז" את משחקיהם הביתיים, אלא "סתם" אולם אחר. מה אומר לכם, הלוואי "סתם" אולם שכזה על כל ליגת העל - איזו קלאסה, איזה ציוד, איזה מה שתרצו.

הכללים, כאמור, הם כללי הרחוב הבסיסיים ביותר: ברגע שמתאספים עשרת השחקנים הראשונים מתחלקים לשתי קבוצות, ומשחקים עד 12 נקודות. כמו בדבר האמיתי, גם כאן סל שדה שווה שתיים או שלוש נקודות, אולם עבירה בזמן ניסיון זריקה מזכה בזריקה אחת בלבד מהקו, ששווה נקודה. המנצחים נשארים למשחק נוסף, בעוד המפסידים מפנים את מקומם לאלה שהצטרפו בינתיים ומחכים בסבלנות מחוץ לקווים, תוך הפגנת עידוד וטראש-טוק בלתי פוסקים.

במשך משהו כמו שעתיים לא ירדנו מהמגרש, ולצערי קשה לי לקחת יותר מדי קרדיט על העניין. לא שהייתי גרוע, ממש לא. 15 עונות בפינות האפלות של ליגות א', ב' ובמיוחד ג' מלמדות את הבנאדם כמה וכמה דברים, שמתגלים כשימושיים מאוד גם בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי. קלעתי קצת, מסרתי קצת ובעיקר הרבצתי הרבה. אחרי עבירה נאה במיוחד, כשהבהמה המכוסחת הסתכל עליי לא יפה, צעק לו אחד מחבריי מהיציע "דונט פאק וויז הים מן, הי ווז אין דה יזראלי אייר פורס". מאחר שמיד השתרר שקט מכיוון הבהמה, סברתי שאין צורך מיוחד לעדכן אותו שלא אני הייתי זה שפיקד על הפצצת הכור בעירק, והמשכנו לשחק.

במשך משהו כמו שעתיים ניצחנו וניצחנו בזכות קרלוס. סמול פורוורד בגובה שני מטר, חצי פורטו-ריקני חצי אפרו-אמריקני, מהיר, חזק, בעל כושר של לוחם שייטת באמצע המסלול, שעשה במגרש ככל העולה על רוחו וקלע מכל מקום: חצי מרחק, מרחק, מרחק וחצי - יו ניים איט. הממוצע שלו בכל משחקון היה שמונה-תשע מתוך ה-12. חברים, באחריות מלאה, האיש הפגין יכולת של שחקן חמישייה לגיטימי בכל קבוצה בליגת העל שלנו, ובלא מעט ליגות באירופה. פשוט שחקן-שחקן.

אחרי שעתיים נאלצתי לעזוב, הן עקב התחייבויות קודמות (ברביקיו!) והן, ובעצם בעיקר, מחסור חמור בחמצן וב"בן גיי". ביציאה מהאולם ישב ג'ורג', האחראי, והתחמם בשמש. "מזיעים הרבה ורצוף כשמוגרלים לקבוצה של קרלוס, הא?", הוא חייך. "חבל על הזמן", אמרתי, "תגיד, באיזו קבוצה הוא משחק?". "קבוצה???", ג'ורג' כמעט נחנק, "כשיהיה לך זמן תבוא, נעשה לך סיבוב לקצה השני של העיר ותוכל לראות בעצמך את השיחים מאחוריהם הוא מזריק בכל יום. חבל שגבריאל, הבן דוד שלו, כנראה לקח מנה גדולה מדי היום ולא הגיע. לידו, קרלוס נראה כמו סוס טקסני שגנבו לו את הפרסות".

shaharhermelin@gmail.com