לפני כמה ימים פגשתי במקרה באחד מרחובות תל אביב את ד.א., ידיד ותיק ומשוגע מוצהר. לאו דווקא שיגעון המצריך אשפוז במוסד סגור, אם כי רבים ממכריו יסרבו לשלול על הסף גם אופציה שכזו, אלא משוגע לדבר. ד' מנהל כבר שלושים שנה לפחות קבוצת כדורסל, הנעה לה דרך קבע בין הליגות הנמוכות יותר - בשיאה היתה בארצית, רחוק משיאה התדרדרה לליגה ג' ז"ל, וכיום היא בליגה א', או כך לפחות נדמה לי.

למען האמת, התואר "מנהל" עושה לד' עוול גדול. לאורך רוב השנים בהן אנו מכירים הוא משמש על בסיס קבוע כמנהל / מעסה / אפסנאי / נהג / איש מזכירות ולפעמים, כשאין ברירה, גם מאמן. מתרוצץ בכל מקום כדי לגרד תקציב מינימלי, מגיע לכל אימון ולכל משחק שלוש שעות קודם, ובעיקר אוהב את הענף והשחקנים אהבת אמת שאינה תלויה בדבר. משוגע, נו.

"מה קורה ד'?", התעניינתי, "איך הקבוצה השנה?". "אל תשאל", ענה האיש ופניו רציניות, משל היה פיני גרשון מקבל הודעה כי עליו להתמודד שוב מול קבוצה המאומנת על ידי אטורה מסינה, "אנחנו בסכנת עלייה". ומכאן, לאורך פגישה של חמש דקות שהתארכה לשעה וחצי, שטח האיש את סיפורו, שכמובן אינו יחיד במינו בכדורסל הישראלי, המעניק משמעות חדשה למושג האלמותי "פרדוקס והיפוכו".

"תראה", הוא פתח, "אם נוציא מהכלל את כל הגועל נפש שנחשף לאחרונה בספורט-אותו-לא-מזכירים-אצלכם-בשמו, נקודת המוצא היא שאין שחקן העולה לאיזשהו משחק במטרה להפסיד, נכון? כולם רוצים ועושים הכל על מנת לנצח בכל משחק. גם אנחנו. לא חשוב באיזו ליגה היינו, תמיד רצינו לנצח והסתכלנו רק למעלה. הבעייה היא, שככל שאתה מטפס בסולם הליגות, יותר קשה לך לשרוד. לאו דווקא מבחינת הכדורסל עצמו, כמו מבחינה כלכלית: הנסיעות יותר רחוקות, אז צריך להזמין מיניבוס או להחזיר לחבר'ה דלק. אגרות הרישום והשיפוט מתייקרות, ואם לא רוצים להפוך לקבוצת יו-יו, שעולה ומיד יורדת חזרה, צריך להתחזק בשחקנים, ושחקנים בכירים בכל ליגה עולים משהו - כסף, הוצאות נסיעה, בייביסיטר לילדים, משהו".

"בקיצור", הוא נאנח, "כשאתה עולה, הכל עולה, במיוחד המחיר. תמיכה מהעירייה אין כמובן, ולשלושת האוהדים השרופים שלנו אין טעם למכור כרטיסים. אתה יודע איך זה. הנה, קראתי באינטרנט שלמשחק בין הפועל יקנעם/מגידו להפועל חולון בליגה הלאומית בשבוע שעבר באו 1,640 איש. 1,640! אם אני מחבר את כל משחקי הקבוצה, מאז שנוסדה בתחילת שנות ה-70' ועד היום, אני אולי-אולי מגיע למספר זה, וגם זה לא בטוח. בשורה התחתונה, מאוד לא משתלם לנו לעלות ליגה. זה רק יגרום לנו צרות ויסכן את המשך קיום הקבוצה. מצד שני, כמו שאמרתי, אנחנו ספורטאים בנשמה שרוצים לנצח כל משחק, וזה מה שעשינו מתחילת העונה ועד עכשיו. מקום ראשון בלי אף הפסד. אמרתי לך - סכנת עלייה".

מאחר שלא נעים לראות איש חביב כמו ד' סובל - וכשהקבוצה בבעייה הוא סובל פיזית - תהיתי למה לא תעשה קבוצתו מעשה הפועל חולון. כלומר, תוכתר כאלופה ותוכרז כעולה לליגה הארצית, רק כדי לוותר על הכבוד לקבוצה אמביציוזית יותר, שתשמח למלא את הוואקום. "זה בדיוק מה שאני מסרב לעשות", אמר ד', "בספורט אמיתי המנצח עולה והמפסיד יורד, ולא נעשים כל מיני חילופי זוגות הפסולים בעיניי עקרונית. נראה מה יהיה. שני הכוכבים שלי הם משוחררים טריים מהצבא, שחולמים לטייל בדרום אמריקה. בדיוק בעיצומו של הסיבוב השני בליגה מתחיל הקרנבל בריו. אולי יבוא להם לנסוע".

"ואם בסיבוב השני לא בא להם?", העזתי להתחכם. "אם לא?", גיחך ד', "אז כנראה שהחל מחודש מאי תראה אותי בצומת הכניסה הראשי לעיר, מנקה שמשות של מכוניות בשביל שקל כדי לגייס תקציב. אולי ככה נשרוד, וגם אם לא - לפחות נשתזף".

shaharhermelin@gmail.com