מה קורה כשהמאמן הטוב ביותר בהיסטוריה של המועדון, הוא גם המאמן הגרוע ביותר שלו בפרק זמן מסוים? הוא הולך הביתה, זה מה שקורה.

זה מה שמלמד אותנו, בכל אופן, ג'רי ווסט האגדי, שהחליט להביא לסיום דרכו של פראטלו בממפיס אחרי שנתיים וכמה שבועות מאז מונה לתפקיד.

ובסופו של דבר, שורת הפתיחה שלי קצת מוגזמת, כמובן. פראטלו היה כולה המאמן השביעי בתולדות הגריזליז, מועדון צעיר מאוד בסופו של דבר. אז להיות הכי טוב מתוך שבעה זה נאה כרפאל אמנם, אבל לא מי יודע כמה. לעמוד, לעומת זאת, על 6 ניצחונות מול 24 הפסדים מפתיחת העונה, זה כבר הרבה יותר מוחשי ומורגש וכואב. ווסט עשה לזה סוף.

בעונה הראשונה היו לפראטלו וממפיס 45 ניצחונות, אחרי שהגיע אליה במאזן של 5 ניצחונות ו-11 הפסדים. בעונה השנייה היו להם כבר 49 ניצחונות. בשני המקרים, ממפיס הגיעה לפלייאוף.

בשני המקרים, פאו גאסול לא היה פצוע כל כך הרבה משחקים כמו בעונה הזו. וכשקבוצה בינונית משחקת בלי השחקן הכי-הכי שלה 30 משחקים, היא הופכת די מהר לקבוצה קטנה. ופאו גאסול, אני לא יודע עד כמה האמריקאים זוכרים את זה, הוא השחקן הטוב ביותר של אלופת העולם בכדורסל.

משום מה, בהודעת הפרידה שלו פראטלו לא הזכיר בכלל את גאסול, אלא פצועים אחרים כמו שני הצעירים, לורנס רוברטס וקייל לורי, ש"כאשר יחזרו, יחד עם רצף משחקי הבית הצפוי בקרוב, המצב יתייצב". יכול היה להפיל הכול על גאסול והעובדה ששיחק רק בשמונה משחקים מתוך ה-30 ועדיין רחוק משיאו. הפציעה באליפות העולם היתה קשה ולא סימפטית, וגאסול חוזר לאט לאט כדי לעמוד על הרגליים ביציבות ובעקשנות המאפיינות אותו ולהחזיר מאבק לכל קבוצה. לצערו של פראטלו, הוא לא יהיה שם כשפאו יהיה מוכן, אבל אני מניח שאחרי 16 שנות אימון ב-NBA
ויותר מ-600 ניצחונות בקריירה, לומדים גם להתנהג באצילות ולא מחפשים תירוצים, גם אם חלקם מאורים על ידי פנס גדול בחשיכה.

פראטלו הולך הביתה אחרי שלושה הפסדים בחמישה ימים, שהאחרון בהם ב-16 הפרש בבית נגד מילווקי. זמן טוב לקבוצה עם המאזן הכי גרוע ב-NBA העונה (20% הצלחה) להיפרד ממאמן ותיק, ולהתחיל משהו חדש.