בלילה מאוחר קראתי ב-ONE, שנהריה ניצחה את גליל עליון 81-100 בטורניר בנדל, שנדחה מהקיץ בגלל מלחמת לבנון השנייה. גליל עליון שיחקה בלי הזרים שלה, שעדיין לא חזרו מחופשה.

אריאל בית הלחמי הדהים בציטוט משובב נפש, גם כי עצוב עד מאוד ותיכף אני מסביר, אוקיי? הוא אמר: "כבוד גדול לשחק במשחק כזה. אין הרבה מה להגיד על המשחק, הגליל שיחקו בלי זרים והתאמנו את עצמנו למצב".

איי, איי, איי.

הגביע על-שם אל"מ גדעון בנדל ז"ל היה פעם אחד האירועים היותר רציניים בלוח הזמנים של עונת הכדורסל. מדי קיץ התקיים טורניר באולם בצמח, ממש על הכנרת, כשאלמנתו של בנדל מודיעה מבעוד מאוד על הטורניר לכל אמצעי התקשורת באשר הם ומזמינה את כולם שוב ושוב. ושוב. אף פעם לא שוכחת, אף פעם לא מקלה ראש בעניין.

לפעמים התארחו בטורניר הזה קבוצות מחו"ל, בדרך כלל גם מכבי ת"א קפצה לבקר והפועל גליל עליון היתה כביכול הקבוצה המארחת, הקבוצה שמייצגת את האזור. אפילו קונסטנטין פופה האגדי עשה את הבכורה שלו בישראל עם מכללת מיאמי בטורניר בנדל, אם אני לא טועה, עוד לפני שנחת כישראלי במכבי ת"א. האולם בצמח היה מתמלא בקלות.

עם השנים הכל נעשה מסובך וקשה. הלוואי שהייתי יודע מה לא דופק, אבל מפה לשם הטורניר הפך למשחק אחד, הקבוצות פחות אטרקטיביות והמשחק לא מתקיים בתאריך קבוע. אתמול, לפני המשחק, אפילו לא ידעתי שהוא מתקיים. איפה הפמפום התקשורתי בעניין?
נפח את נשמתו, כנראה, או כמו שלימד אותי אלי סהר לומר: המשחק הזה פשוט "נשכח כמת מלב". חלק מפסוק כלשהו, איפשהו, הלוואי שהייתי זוכר. תהילים בטח, לא?

חבל שזה מה שנהיה מטורניר בנדל המסורתי. משחק אחד, זה כל הסיפור. וזה כבר כמה שנים ככה, ככל הזכור לי. אין מה לעשות, אפילו טורניר כבר קשה להרים וכנראה שהכל מתאייד ומתפייד בסופו של עניין. כל דבר שזז.

"כבוד גדול לשחק במשחק הזה", אמר אריאל בית הלחמי.

וואלה.

ובכל אופן, יהי זכרו של האל"מ שוחר הספורט ברוך, שזה הדבר הכי חשוב בכל העסק, כן?