סיפורי אבות ובנים תמיד היו חלק מעולם הכדורסל. ככה זה: האבא מדביק את הבן בחיידק, ויום אחד קם הגולם על יוצרו, ונתפס חזק לעסק. אבל מה שמעניין בסיפור, זה שברוב המקרים, מרבית הסיכויים הם שהאבא תמיד ייחשב לשחקן טוב יותר מבנו, לא משנה כמה ישתדל או ירצה הנצר. אמנם זהו חוק בלתי-כתוב, אבל ברוב המקרים הוא נכון ותופס - כי לפחות בכדורסל, התפוח בדרך-כלל נופל די רחוק מן העץ.

במישור המקומי, הדוגמא הבולטת ביותר היא משפחת ברקוביץ'. אז נכון שהקריירה של רועי וניב עדיין בראשיתה, ונכון שהם אחלה שחקנים, אבל זה ממש לא יהיה ניחוש פרוע לומר שאנשים לא יאייתו נון-יוד-בית או ריש-וו-עין-יוד בזמן הנראה לעין. דוגמא לוקאלית נוספת היא משפחת כהן-מינץ: אבא תני נחשב לאחד הגדולים בהיסטוריית הכדורסל של ישראל, הבן אורי – קצת פחות. כעת כל העיניים נשואות לעבר שון דניאל, שלפחות כרגע, נראה שיש לו צ'אנס להגיע לסטאטוס של אביו האגדי, מוטי. רק שיתרחק מהבן של דיוויד בנואה.

באירופה הקלאסית וסביבותיה, צמד אבא ובן בולט הם המנגינים, דינו ואנדראה, המקבילה הכדורסלנית של צ'זארה ופאולו מלדיני מהספורט ההוא. רק שבניגוד לג'וניור מהכדורגל, שכבר כעת, בערוב קריירתו, נחשב לגדול לא פחות מאביו (אם לא יותר), אנדראה נמצא בכמה דרגות אנדר היז אולד-מאן. נו מה לעשות? לך תרדוף אחרי 12 אליפויות איטליה ו-7 אליפויות אירופה. קצת בעייתי. אגב, אנקדוטה חביבה: האב הספיק לשחק נגד הבן לקראת סוף הקריירה.

אנדראה, מתברר, לא אהב את הסיטואציה: "זה היה מאוד מביך מבחינתי. לא רק שאבא לא ריחם עלי, הוא גם התעקש להראות לכולם שאין אצלו איפה ואיפה, ותקע לי מרפק בפרצוף במאבק על הריבאונד. והרי כולם יודעים איך נראו מרפקים מבית אבא – חדים כתער היו. אני זוכר יום אחד, שאבא הכין לנו ארוחת ערב, וקילף תפוחי אדמה עם המרפק. מטורלל לגמרי היה אבי. ואם זה לא מספיק, גם קרא לי בשם של בחורה, ועוד על-שמה של החנונית מ-'בברלי הילס 90210'. פלא שפרשתי בגיל צעיר?".

אי-שם בנכר, אין ספק שמשפחת בארי לדורותיה לוקחת בהליכה את התואר "משפחת הכדורסל". אבא ריק, מקור בלתי-נדלה של גנים משובחים מבחינת כדורסל, העביר את הקסם הלאה לשלושה מבניו כדי שישמרו על הגחלת: ג'ון, ברנט ודרו. האחרון שבהם הוא ממש חומץ בן יין, אבל השניים האחרים דווקא עשו קריירה לא רעה ב-NBA, למרות שגם הם כלל לא מתקרבים לאבא. ג'ון למשל, הספיק לרשום V על השתכשכות במדים של חצי מקבוצות הליגה (מה שאומר שאו שכולם באמת אהבו אותו או שכולם ממש שנאו אותו), אבל בכל מקרה הוא תמיד נתן תרומה נאה מהספסל הרנדומאלי ממנו עלה.

הערת יו"ר הדירטוריון: היי, זאבי, תתאושש, יש גם בן רביעי במשפחה, סקוטר, שעשה קריירה אירופית בגרמניה, צרפת, ספרד ואיטליה. כן, המשך בבקשה.

ברנט, שעבר מדינקוקים להפגזות מבחוץ במהלך הקריירה, מודה שלא היה קל לגדול עם אבא-כדורסלן-מפורסם, ונזכר בימים בהם היה ילד קטן שחבריו לכיתה צחקו על הדרך בה זרק אביו מקו העונשין: "זה היה נורא. זריקת הסבתא המחרידה הזו הטילה קלון על כל המשפחה. זכור לי במיוחד יום אחד שדיברתי עם אבא על העניין, לאחר שהילדים בבית-הספר זרקו עלי מסרגות ותרופות נגד עצירות. שאלתי אותו למה הוא זורק ככה, והוא אמר לי שכל השחקנים זורקים ככה באימונים, אבל מתביישים לעשות את זה במשחקים, ורק הוא גבר-גבר. אני זוכר שאמרתי לו 'אבא, כולם משתינים בבריכה, אבל למה דווקא אתה חייב להשתין מהמקפצה?'. הוא לא ענה, ורק הכה אותי בשוטים ועקרבים. עד היום אני נוטר לו על כך".

א-ו-ק-י-י. קצת סטה מהנושא, ברנט. לא שמע על "ניד טו נואו בייסיס".

אז כן, האבא ייחשב לשחקן הטוב יותר ברוב המקרים, אך לא בכולם. מקרים נדירים יותר של יין בן חומץ הם הנרי ביבי, שחקן NBA סולידי ומטה בשנות ה-70, ובנו מייק ביבי, השחקן הטוב ביותר ב-NBA שמעולם לא נבחר לאולסטאר. דוגמא בולטת יותר היא ג'ו בריאנט ובנו, קובי, חביב החדרניות בקולורדו וסביבותיה. כמובן שלקובי גם יש מה להגיד בעניין: "אבי היה שחקן סבבה והחדיר בי את התשוקה למשחק. תמיד אודה לו על כך. עם זאת, באותה נשימה אציין שכבר בהיותי זאטוט חסר-שיניים הייתי מנצח אותו באחד על אחד. לימים גדלתי ונהייתי שחקן ענק, הרבה יותר טוב מאבי. עד היום, כשאני רואה את פאפא ג'ו ביציעי הסטייפלס-סנטר, אני מפציץ לפחות 50 נקודות באותו משחק. אני עושה זאת מאותה סיבה שכלב מלקק את אשכיו – פשוט כי אני יכול". בחור מוזר, בריאנט.

אבל שוב, ביבי ובריאנט חריגים. מספיק אם נציין את דולף שייס, שנבחר לאחד מ-50 הגדולים, ואת בנו דני, שספק אם היה נבחר ל-50 הגדולים ששיחקו עם גוגלס. או את ביל וולטון, עוד שחקן שהילך אימים על הליגה בשנות ה-70, ובנו לוק, ברנש מקורזל שמדי פעם עושה דברים יפים, אבל לא הרבה יותר מזה. לוק: "אני לא אוהב לדבר על זה. איטס אה דאד אישיו פור מי. כל מה שאסכים לומר הוא שהייתי אפילו מעדיף ששם משפחתי יהיה סקייווקר ולא וולטון". נו מה. 'הבן-של' זה חתיכת מצב בעייתי.

במקרה של פטריק יואינג ג'וניור, אפילו העובדה שאביו בר-השפעה רבה יותר מאשר סוכנו של ישראל שיינפלד לא עזרה במיוחד. הילד התחיל לשחק במכללת אינדיאנה, שם העמיד ממוצעים מפוארים של 3 נקודות ו-3 ריבאונדים למשחק כהוז'ייר. פטריק סיניור הפעיל קשרים, והעביר את הילד לג'ורג'טאון חובבת הסנטרים, אך גם שם הוא לא משחק. ואני אומר: תתעודד, פטריק ג'וניור, לפחות את הנחיריים קיבלת מהצד של אימא.