'האיש עם מחבט הזהב', זה הלוגו הצנוע שמופיע מידי פעם על הטישירט של רוג'ר פדרר. האמת? עדיף זה מאשר החולצות עם סלוגן ארגון הצדקה שלו שעוזר לילדים אפריקניים: 'אני העתיד של מחר'. פדרר מפחיד מספיק כמו שהוא היום.

השוויצרי נמצא במסע לשבירת כל שיא אפשרי, אחרי שסיים שוב את השנה עם מספר שיא של נקודות דירוג- 8120. לשם השוואה, פיט סמפראס בימיו הגדולים סיים את השנה עם קצת יותר מחמשת אלפים נקודות. פדרר לא רוצה רק את תארי הגראנד סלאם. הוא רוצה לזכות בכל הארבעה באותה שנה. הוא רוצה לשבור את שיא הזכייה בטורנירי מאסטרס (יש לו כבר 12, קרוב מספיק לשיא, 17, שבו מחזיק אנדרה אגאסי), הוא רוצה לנצח כל משחק והוא רוצה להיות הטניסאי הגדול אי פעם בלי שום ספקות וסימני שאלה.

והוא ישיג בדיוק את זה אם ישחזר את 2006 עם השינוי הקל של ניצחון בגמר הרולאן גארוס במקום הפסד בארבע מערכות. בזכות הרעב העצום שלו, הוא עובד ומשתפר כל הזמן. חבטת כף היד שלו היתה תמיד נשק קטלני, אבל ניתן לראות בבירור שהוא עבד על חבטת גב היד. יותר טובה מזה היא כבר לא תהיה. אז קדימה, רוג'ר, רוצים את הגראנד סלאם.

רפאל נדאל, מספר שתיים בעולם ויריבו הגדול של פדרר, מצהיר בגלוי שהמדורג הבכיר הוא השחקן הטוב אי פעם. נדאל גם יודע שפדרר, למרות מזגו הטוב, הוא רוצח על המגרש. כל הטניסאים שנהגו לגבור עליו (יואיט, נלבאנדיאן, הנמן) בקושי מצליחים לחלץ ממנו מערכה מאז שהוא למד לנצח אותם. הרקורד הוא עדיין 6-3 לטובת נדאל, אבל פדרר ניצח אותו בווימבלדון, בשנחאי, וגם במשחק ראווה בדרום קוריאה. השאלה האמיתית היא מה יקרה כשהשניים יפגשו על חימר. אבל כמו שהכושר של נדאל נראה מאז ווימבלדון, כדאי לו קודם כל להתרכז בלהגיע לרבעי גמר. דבר אחד בטוח: לגמר ווימבלדון נדאל לא יגיע השנה. לא כל יום פורים.

המקום השלישי בעולם עבר בשנה שעברה מנלבנדיאן לליובצ'יץ וממנו לניקולאי דוידנקו. דוידנקו הוא סוס עבודה, איש שנותן הכל על המגרש ועשה התקדמות גדולה בשנה האחרונה, ולמרות שהוא במקום השלישי בעולם אין לו ספונסר. וזה משום שעל אף האישה הטרייה והיפה, הוא עצמו בחור אפור ולא אטרקטיבי. סלאם? תשכחו מזה. חצי גמר? בכיף.

איוון ליוביצ'יץ' נו, אותו סיפור. פעם מנעו ממנו להיכנס לחדר ההלבשה של השחקנים כי אנשי הביטחון לא זיהו את פרצופו. הוא מעולם לא הגיע רחוק יותר מחצי גמר גראנד סלאם (רולאן גארוס, בשנה שעברה), וזו השנה בשבילו להשיג תוצאות חיוביות יותר על הבמות הגדולות באמת. הוא אחד משני המגישים העוצמתיים בטופ טן (יחד עם אנדי רודיק) אבל זה לא מנע ממנו להפסיד בסיבוב הראשון של אליפות אמריקה הפתוחה, חרפה שהוא צריך למחוק השנה.

ג'יימס בלייק הוא אהוב ליבם של האמריקנים ובחור עם סיפור חיים מרשים. הבחור עשה את הפריצה אל הטופ רק אחרי שהוציא תואר ראשון מאוניברסיטת הרווארד. לא רע, גם אינטלקטואל, גם אתלטי. הכושר הגופני שלו לא משהו, עם זאת: הוא מעולם לא ניצח משחק שנגרר למערכה חמישית. בטורנירי פתיחת העונה הוא נראה לא רע בכלל, ואולי השנה הוא ילך יותר רחוק מרבע גמר של סלאם: זאת אומרת, אם הוא לא יפגוש שם בגיבור שלו, רוג'ר פדרר, לו הוא קורא 'הספורטאי הגדול בעולם'. נכון, ג'יימס.

האמריקני השני אנדי רודיק, מדורג ישר אחריו במקום השישי. אחרי חצי שנה איומה, השותפות עם ג'ימי קונורס כמאמנו עשתה לו רק טוב ובשנחאי הוא הגיע קרוב מאד לניצחון על פדרר. אתמול הוא אפילו ניצח אותו במשחק ראווה. מה זה אומר? בעיקר שרודיק ייקח את הסרב האדיר וחוש ההומור שלו אל העונה החדשה עם ביטחון עצמי גבוה, וינסה לפחות להגיע לעוד איזה גמר או שניים של טורנירי גראנד סלאם. ליותר מזה אי אפשר לקוות בעידן פדרר. בעצם, נלחש זאת בשקט, אולי בכל זאת כן.

ארבעת הדיירים האחרים בטופ טן הם טומי רוברדו שהתגנב אל הצמרת משום מקום וקרוב לוודאי שינטוש אותה בעונה הקרובה, מריו אנצ'יץ הסימפטי, פרננדו גונזאלס החייכן, ודויד נלבנדיאן. אנצ'יץ חוזר מפציעה ארוכה, אבל הקרואטי הוא שחקן הסרב-אנד-וולי הטבעי היחיד בצמרת, ולפחות בווימבלדון אפשר לצפות ממנו לריצה יפה. גונזאלס הצטיין בעיקר במחצית השנייה של השנה, ואפשר להמשיך לצפות ממנו לתוצאות יפות. לגונזאלס, אחד החובטים החזקים ביותר, יש משהו שאפילו לפדרר אין: מדליה מאולימפיאדת אתונה.

נלבאנדיאן הוא סיפור אחר. יש לו הרבה יותר כישרון משלושת הבחורים הנחמדים לעיל. אבל לבחור יש גם הרבה תחביבים: דייג, מכוניות מרוץ, שירה עם להקות ארגנטינאיות. החיים יפים כל כך, למה להתרכז בטניס? אפשר לראות כבר עכשיו שהוא ניצל את החופשה לאכול טוב, אבל לא בילה יותר מידי בחדר כושר. תחזיות? רק משוגע יהמר על עונה של נלבנדיאן. הוא כמו סאפין מהבחינה הזו.

אם כבר מדברים על מראט סאפין, הבחור עשה קאמבק לא רע מהפציעה של תחילת השנה שעברה. הוא מדורג במקום ה-26 וקשה להאמין שיצליח לחזור אל הטופ טן, אבל הוא נראה מחויב יותר, מעוניין יותר, ובפגרה הוא הנהיג את רוסיה לזכייה בגביע דייויס. חוץ מזה שמי שנראה כמוהו ויש לו שני תארי גראנד סלאם בעברו לא צריך לדאוג יותר מדי מהעתיד.

עוד מומלצים למעקב, ממגוון סיבות: לייטון יואיט (או אילוף הסורר 2, מה שנישואים ואבהות יכולים לעשות לך), דימיטרי טורסונוב, רוסי שחי בקליפורניה והוא הבלוגר הקבוע והמצחיק עד דמעות של סבב הגברים, ופליסיאנו לופז (לנשים בעיקר).

בין הצעירים, או ה-young guns כפי שקוראים להם באנגלית, יש כמה וכמה שראויים לתשומת לב מיוחדת. מרקוס בגדאטיס עם צחוקו הבלתי נלאה והחבטות היפות: אם רק יצליח להיכנס לכושר גופני טוב יותר, השמיים הם הגבול. רישאר גסקה נקרא בצדק 'בייבי פד' בזכות משחקו, אבל צריך לעשות סדר בראש שלו כדי לבסס את מעמדו. אנדי מאריי הסקוטי הוא עקשן וקודר, אבל בראד גילברט הוא מאמן שתפור במיוחד בשבילו והצמד צפוי לחולל ביחד עלילות גבורה. מאריי הוא השחקן היחיד, מלבד נדאל, שניצח את פדרר בשנה שעברה.

ולסיום, הרשו לי להציג בפניכם את מספר אחד העתידי בטניס: גבירותיי ורבותיי, נובאק דג'וקוביץ'. הסרבי מדורג 14 בעולם כרגע, אבל זה רק עניין של זמן לפני שהוא מפריד את עצמו משאר הילדים השאפתניים והופך למועמד לגיטימי לזכייה בכל טורניר. כן, הוא מתבכיין לפעמים. כן, הוא לוקח יותר מדי פסקי זמן רפואיים בכל פעם שמדגדג לו ברגל. כן, הוא עדיין לא מסוגל לקחת מערכה מפדרר. אבל הוא מחושב, הוא הולך על בטוח, הוא מחזיר מעולה, יש לו חבטת גב יד מרהיבה, והוא שאפתן.

והוא יכול להיות היורש של פדרר – אם רק יצליח לשכנע את הגוף שלו לשתף פעולה. בשנה שעברה הוא התמוטט בגמר מול ואורינקה השוויצרי. הוא צריך לטפל בעצמו כמו שצריך, להתבגר, ולבקש מאבא שלו שיואיל,במטותא, לסכור את פיו. אם כל זה יקרה, הילד בן התשע עשרה ידיח את פדרר יום אחד. ועל זה, נובאק, לא נסלח לך.