המשחק מחר בין הפועל ירושלים לאלבה ברלין על העלייה לשלב הבא ביול"ב קאפ מחזיר אותי עשר שנים אחורה, לינואר 1997. היה קר אז בברלין, קר בטירוף, ורק טיפש כמוני יכול היה לצאת לשם ככתב שמלווה את מכבי ת"א למשחק נגד אלבה בלי מעיל.

אתם יודעים איך זה (או שלא): אחת מאותן טיסות בלתי נסבלות שיוצאות מוקדם בבוקר וצריך להגיע לשדה התעופה ברבע לחמש בבוקר או משהו כזה. מרוב לחץ שלא תתעורר בזמן אתה פשוט לא מצליח להירדם בלילה.

מילא נדפק לך הלילה ואתה יוצא החוצה כמו זומבי אל המונית שמחכה לך בחוץ, אחר כך, כשאתה מתיישב בתוך המטוס שעתיים וחצי אחרי (שונא את הפרוצדורה של המטוסים, כל דבר בנסיעה לחו"ל לוקח שעות על גבי שעות), אתה פתאום נזכר בפלאש בק נוראי ששכחת את המעיל בבית. וזה עוד כלום. כי כשאתה נוחת בברלין בינואר בלי מעיל, אתה מצטער על השכחה שלך הרבה יותר.

בקיצור, הגענו לברלין. במכבי שיחקו אז צמד החיות, הפנתר הוורוד והבולדוג, הלוא הם, לצעירים שבינינו שלא ידעו את הסיפרה, באק ג'ונסון ורנדי ווייט. וונדל אלכסיס, אחד מגדולי בנינו בכל הזמנים, שיחקה אז באלבה וזה היה מפגש ראשון שלו נגד מכבי ת"א מאז שיחק בה ב-1994.

מפה לשם, אלי סהר ניג'ס לנו שמוכרחים ללכת לאכול צהריים באיזה בית תמחוי יהודי, כי זה המקום היחיד בטווח הליכה שבו אפשר לאכול כשר. יצאנו, מאיר איינשטיין ואני, יחד עם סהר והגענו לאיזה מקום יהודי כזה, פנימי כזה, נסתר כזה, צדדי כזה, עם אוכל שאי אפשר להכניס לפה. מרק חסר טעם, שטרודל שאי אפשר להכניס לפה. משהו נורא. סהר אכל בתיאבון, עד כמה שאני זוכר. איינשטיין, ששיתף אז פעולה עם סהר בערוץ הראשון, נשבע שזהו. הוא לא יותר עם סהר לשום מקום מהסוג הזה.

וכשיצאנו התחיל שלג. בחוץ מינוס 6 מעלות ואני בלי מעיל. יא אולוהים. ובסך הכל נשאר לנו להיות שם עוד יום, אולי יום וחצי, וכשנכנסתי לאחת החנויות להתעניין במחיר של מעיל כבד כזה, גדול כזה, מחמם כזה, יפה כזה, התברר שהוא עולה כמעט 200 דולר או משהו. כזה.

יצר הקמצנות גבר עלי. מה, 200 דולר בשביל יום וחצי? הרי בארץ אין שום סיכוי שאלבש מעיל כל כך כבד, אין שום סיכוי שיהיה פה יום חורף מספיק קודר וקטלני שיצדיק רכישת מעיל אימים מהסוג שעמד בחלון הראווה. החלטתי לחרוק שיניים ולסבול מקור עד שנחזור לארץ. איזה טיפש. היה פשוט נורא.

ובערב הגענו לאולם על שם מקס שמלינג בברלין, 8000 או 9000 מקומות, מואר, גדול ויפה. בקומה העליונה מכרו מדיה גייד של הליגה הגרמנית בעשר מארק וכמובן שרכשתי, כי לא היו מגזין, חוברת, גייד כלשהו או ספר כדורסל שראיתי באירופה ולא קניתי, אלא אם כן הם עלו 200 דולר.

במשחק עצמו ישבתי ליד דני דבורין, שדר קול ישראל. מתחיל המשחק והוא עולה לשידור עם שאגות קרב, כשהוא נעמד על הרגליים (כנראה שגם לו היה קר): "בחוץ מינוס 6 מעלות", הוא זועק למיקרופון, "אבל בפנים הלב חם, שעה שמכבי ת"א עולה ליתרון 2-4 כאן באולם על שם מקס שמלינג בברלין". אחח, דבורין, דבורין. האיש שהמציא את "הדקה היא הדקה ה-86 משמע ארבע דקות לסיום המשחק ללא תוספת זמן פציעות".

ומפה לשם, אחרי סיפור נאה כרפאל שכזה, אני בעצם מגיע לנקודה שרציתי להעלות כאן, כי המשחק עצמו לא ממש חשוב (מכבי הגיעה בלי הפנתר ובלי ברד ליף שנשארו בארץ, והפסידה 65-70, כי כף נאה וכך יאה כשמגיעים להתמודד מול אלכסיס, אליל בעל שפם, שבזמנו מכבי לא רצתה להאריך את חוזהו. שארפ, אגב, היה קיים כבר אז. הוא סגר 21 דקות בלי אף נקודה).

וגם הנריק רודל היה שם. אותו רודל שמאמן עכשיו את אלבה ברלין. הוא היה גדול במשחק ההוא, קלע 16 נקודות והוריד 7 ריבאונדים. היה מין 1-2 בגובה 2.00, עם ניסיון בנורת' קרוליינה, נדמה לי, אולי קולג' אחר. גארד מצוין עם אופי של מנהיג. לפעמים אתה יכול לדעת מראש מי יהיה מאמן יום אחד ומי לא. אהה, ואלכסיס דפק 17 והוריד 6 ריבאונדים, כמובן. זה הרי הכי חשוב בכל הסיפור הזה, יען כי אליל היה ואליל נשאר, יש להניח.

ואני רוצה לשאול אתכם: האין יפה יותר מאשר מישהו, שאחרי קריירת משחק רבת שנים במועדון מסוים הופך להיות המאמן שם? בדיוק כמו רודל בברלין, או כמו רלף קליין במכבי ת"א, או כמו סטניסלב ירמין בזמנו בצסק"א מוסקבה, או כמו ולימיר פראסוביץ' בטאו ויטוריה.

זה נראה ונשמע הכי טבעי. לקהל, למועדון, לחברי ההנהלה, לאוהדים הוותיקים יותר, אלה שאולי זז וקצת הצידה עם השנים ויכולים לחזור אם מישהו מוכר יוביל את הקבוצה שלהם. כמה יפה היה, אם דורון שפע ועדי גורדון היו
משמשים צוות מקצועי בהפועל ירושלים; מוטי דניאל היה מגיע במקום נבן ספאחיה ועובד עם גיא גודס; תומר שטיינהאור ועוזרו ליאור ארדיטי מחזירים את הפועל ת"א לליגה הראשונה; ישראל אלימלך מאמן את הפועל חולון על חוזה לעשר שנים קדימה ועמי נאווי ואמיר בינו מדריכים את רמת גן.

כל זה לא קורה. מעט מאוד שחקנים בכירים ממשיכים הלאה, לקריירות אימון כאן, בארץ, וכמו שאמר ירון טלפז בהקשר של ה-NBA באייטם שהעליתי לפני שבוע, נוצר מצב שהשחקנים הבינוניים הם המאמנים הכי טובים.

לא בטוח שהנריק רודל היה שחקן בינוני. במונחים של כדורסל גרמני (שפתאום, כשחושבים על זה, הם בטח לא יותר נמוכים משלנו), הוא היה שחקן טוב, משפיע, דומיננטי. אבל כשאני רואה אותו על הקו עם החליפה אני מיד נזכר בדמות שלו כשחקן על המגרש, ואלה מסוג הדברים שגורמים למסורת להתהוות, ולקהל להזדהות ולהתחבר עם ההמשכיות הטבעית.

אני בעד.