האמת? דווקא ברגעי השיא אין כוח להתחיל ולהתעכב על כל הגמרים באיטליה, צרפת וספרד. פתאום אני מבין מה הבעיה הגדולה בכל העסק הזה של להחזיק אתר אינטרנט, ולא לעשות את זה בדרך שאתה באמת רוצה.

הרי מה בסך הכל רציתי? לבוא ולתת פה כל מיני אייטמים בקצב שלי, בראש שלי איך שבא לי ומתי שבא (כן, אני יודע שאין ביטוי כזה מתי שבא לי בעברית, וגם לא בטורקית). ומה עשיתי בפועל? מרוב התלהבות והנאה אמיתית ממעמדי שיא באיטליה, ספרד וצרפת, שלוש מדינות וליגות שאני אוהב, ישבתי כאן והתחלתי לפרט מי מה כמה ולמה ברבעי הגמר, בחצאי הגמר, כולל קלעים וריבאונדרים בולטים, וכשהגענו לגמר פתאום יצא לי כל האוויר.

מה לעשות? קורה, לא?

האמת? אני עדיין מוטרד מגורלו של ג'ק באוור, שנחטף בידי הצורר הסיני, אבל אם בכל זאת להישאר בענייננו- אשכרה אין לי כוח לתאר מה בדיוק היה בין ברצלונה לריאל אתמול (ברצלונה ניצחה בקלות, והיא תלך חזק השנה ותזכה באליפות ספרד, מה איכפת לי להגיד).

גם אין לי כוח לשוב ולהפליג בקסמיהם של טובי בנינו בטרוויזו העיר, ששוב נחלצו איכשהו ולקחו ניצחון בשיניים בפאלאמלאגוטי ההיכל. ועכשיו, מלבד זה שהם אלופי איטליה, הם גם מחזיקי הגביע, בראשות דייויד בלאט. הוא לא מלאך, הוא ולא צבי שרף. התואר הזה עולה למכבי ת"א עוד 100 אלף דולר, אם ירצו להחזיר את בלאט לכאן בעונה הבאה.

וגם את הסיפור הנפלא של רואן הקטנטונת אין לי כוח לספר. רואן, שהכדורסל ההתקפי שלה ניצח את כל המלעונים האלה מהליגה הצרפתית, שמשחקים על 65-65 כל הזמן, כאילו הם ריאל וברצלונה ובולוניה וטרוויזו. סוף סוף יש גם בליגה הצרפתית קבוצה שעושה 85 נקודות בקלות, וגם ל-95 אין לה ממש בעיה להגיע.

שיחקה אותה, רואן, לא נכחיש זאת, כשהדיחה את האלופה לה מאן, עאלק קבוצת יורוליג. כל הכבוד למי שמגיע לו שם, בעיר הנאה, שאם אני לא טועה אירחה בעבר במדיה את אחד מגדולי השחקנים שאי פעם הציבו כף רגלם על אדמתנו – כבוד השריף המהולל והמצולק, חביב הסיפרה, האליל ובעל הכינוי גם יחד, דייויד ת'רדקיל.

כאמור, אין לי כוח. וכוח, למי שמתעניין באמת, אין לי. למה? קשה להסביר. סוג של עייפות חומר? מחסור חמור בשינה? מצב רוח שפוף מסיבה שאינה ברורה? עיניים טרוטות בטירוף? גם וגם וגם וגם, אם כי לאף אחד מאלה אין סיבת התרחשות ממשית. זה סתם השעון הביולוגי שעוד מעט, לא בעוד הרבה מאוד חודשים, 14 על פי שעוני, יתחיל לתקתק 40 שנה להיווסדי.

40 שנה. בדיוק אותו מספר שנים שהלכו בני ישראל במדבר.

תשאלו את הרמלין, הוא יספר לכם מה זה אומר. ועוד יתן לכם עודף.

תכל'ס, החיים נאים כרפאל. טרוויזו-שלנו זכתה בגביע, אוויר טוב וצח נושב מבחוץ דרך החלון אל חדר הנשיאות, הילדים מקסימים ומענגים, נגה תיכף בת 5, איתי ממשיך לראות משחקים הזויים בין סיאטל לוושינגטון או אנא עארף מה שבלילות שבין ששי לשבת. ודומה כי לקה הנשיא במין טרשת הקלדה או משהו, מאחר שיושב ומתקתק הוא עד אין קץ ועד בלי די.

חופש? איפה, לא באופק. וגם אם כן, מה יהיה על כדורסלע? מי יעדכן, מי ימלא באייטמים חדשים? אוקיי, הרמלין. אולי נזרוק את זה באמת עליו לאיזה שבוע ונסע לבקר ברואן, לראות איזה משחק ליגה בניחוח שרמנטי נגד אורליאן או משהו, ובדרך נעצור בסנט אטיין ונראה כמה עלמות חן צרפתיות שותות קפה בכיכר העיר.

במצבים כאלה, כל מה שצריך זה כמה שעות של דממת אצבעות, מחשב כבוי ואף מבט באינטרנט. חצי יום, אם אפשר, יכול להיות ממש נחמד. יהיה קשה לבצע את כל אלה, יען כי לחם חוק הם בתפריט היומי, אבל יכול נוכל לו, למצב הרוח המנוול שהשתלט כאן על החדר, ועטף הכל בדוק אפלולי של חוסר אנרגיות. ובמהירות האפשרית נשוב.

לא. גם אז, גם כשנשוב, לא יסופר כאן סיפור גבורתה של טרוויזו-שלנו אתמול מול וידי ויצ'י (איך שראיתי את כריסטיאן דרייר בהרכב של בולוניה ידעתי שהם יפסידו, לא מחזירים שחקן שלא שיחק שבוע שלם דווקא למשחק הגמר, חוק יסוד הוא שלימד אותי בעבר שוטה הנבואה).

ולא יועלו כאן נפלאות הרבע הראשון המדהים של ברצלונה נגד ריאל בגמר הספרדי (5-21), שהרי אלה כבר היסטוריה, וראשנו עסוק במטלות הבאות, המשימות הבאות והאייטמים הבאים, שיגרמו לנו לעלוץ ולחוש חדווה רבה, ולא הכרח כלשהו לדווח לקוראינו דיווחים מהסוג הריפוטרי-משהו, ממנו נקעה נפשנו כבר מזמן מזמן מזמן.

אולי זה יקרה, ויום אחד תזכה כיכר העיר סנט אטיין לראות את פרצופי העייף בשעת בוקר שמשית, שותה קפה ומביט בערגה על ז'וסטין, סברין, אנאבל, אמלי, קאמיל, מארי ונטאלי המהדסות ברחוב (כמו שהבנתם, השתמשתי בכל השמות של טניסאיות צרפתיות שאני מכיר, חולה נפש שכמוני).

רק אמור נא לי, אלי הטוב, מתי זה יקרה הדבר הזה, מתי?