בעיר צ'סאפיק שבוירג'יניה, ארה"ב, התערבבו הבוקר, שעון ישראל, הרבה ליטרים של שמפניה עם כמות זהה לפחות של דמעות אושר. לא, לא הייתי שם. גם אין לי מושג איפה זה על המפה (אם כי, אני מניח שבוירג'יניה), אבל זה ודאי כמו עוד תואר אליפות המדינה למכבי ת"א. אחד מבניה האהובים של צ'סאפיק, בניגוד למשה רבנו, למשל, הגיע סוף-כל-סוף-כל-סוף לארץ המובטחת. החל מהבוקר, שעון ישראל, אלונזו מורנינג הוא אלוף ה-NBA.

כל מי שעקב אחרי סדרת הגמר יישאר עם משהו אחר ממנה. הרוב, יש לשער, יילכו, ובצדק גמור, עם היכולת שלא תיאמן של דוויין ווייד (השחקן הטוב ביותר בעולם כרגע. נקודה), שעם אינספור סלי ענק, חטיפות, זריקות עונשין מכריעות, אסיסטים ומה לא - הוביל את ההיט למהפך המדהים בסדרה ולתואר. אחרים ייוותרו עם חוסר ההתעלות (יום חג היום, ולכן לא נשתמש במלים קשות מדי) של נוביצקי, עם העבירה גוררת-ההרחקה של סטקהאוס על שאקיל, עם הטיים-אאוט מהגיהנום של הווארד במשחק מס' 5, אולי אפילו עם הטבעת הרביעית של או'ניל, עם הסימפוניה החמישית של ריילי, או עם ההשתוללויות של קיובן. אני אשאר עם הדמעות - דמעות השמחה, לשמחתי - של "זו".

מיליוני מלים כבר נאמרו ונכתבו על ניצחונו הכפול של האיש הגדול מג'ורג'טאון, על מחלת הכליות הארורה שנטפלה אליו. מחלה שהפכה אותו מאחד הסנטרים הטובים והדומיננטיים בליגה, לרול-פלייר, שמשמש רוב הזמן כצ'ירלידר ופה ושם נקרא לדגל, בעיקר כדי לתת קצת אוויר לשאקיל. צריך לראות את גודל הלב, עוצמת הרצון וכמות האנרגיה שמביא איתו "זו" בכל שנייה ושנייה שניתנת לו, כדי להבין עד כמה הוא גדול. עד כמה הוא רצה את התואר.

14 דקות הוא קיבל הבוקר. זה הכל. אבל באותן דקות, חלקן כאלו שהמאבריקס ניסו לצבור מומנטום מחודש, נדמה היה שאת אזור הצבע של מיאמי נועלים שמונה מורנינגים. כמעט כל שחקן של דאלאס שניסה לזרוק נחסם בשאגות קרב, ואלה שלא - נאלצו לשנות את הזריקה לבלי הכר. הוא היה ליד כל ריבאונד, בכל דאבל-טים, ובצד השני של המגרש - מי ששכח שהאיש כבר קלע יותר מ-13 אלף נקודות בקריירה, קיבל ממנו סלי מפתח על הראש. 8 נקודות, 6 ריבאונדים ו-5 חסימות אומרת הסטטיסטיקה היבשה. אתם מוזמנים לשאול את המאבריקס כמה יבשים הם יצאו מהסיפור הזה.

בשניות האחרונות, כשווייד, דווקא הוא, נחנק על קו העונשין, התעכבה המצלמה לרגע על הפנים של מורנינג. האיש פשוט עצם עיניים והתפלל. מסרב להאמין שזה יקרה, שלאגדה הזו לא יהיה סוף טוב. שלוש הפרש להיט, כדור אחרון של דאלאס, אין סיכוי כמובן שמיאמי תבצע עבירה (בחיים. בחיים לא אבין את הטמטום האמריקני הזה), טרי עולה לשלשה נוחה יחסית וכל חייו הספורטיביים של "זו" חולפים מול עיניו. גם מול עיניי. הכדור בטבעת והחוצה, ובצ'סאפיק, וירג'יניה, יוצאים לרחובות, גם כדי לבחור איזה מהם ייקרא בקרוב מן הסתם על שמו של האיש, שמחבק באותו רגע בעיניים לחות כל דבר שזז באמריקן איירליינז סנטר, מנסה לעכל שזהו זה: התותחים נדמו, הספינה הגיעה אל החוף, הנשר נחת והטבעת - טבעת האליפות - נפלה. לשמחתי האישית - על האצבעות הנכונות.