נראו לאחרונה
 
 
מדריך הכדורסל השלם לעונת 1998/99    מדריך הכדורסל השלם לעונת 1998/99
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מה כל הרעיון סביב הראיון?
לבקשת כמה אנשים ששמעו, חיטטו ולא מצאו, הנה שוב הקטע על הראיונות. סוגייה שהעלה אור ברגר והביאה אותי לדפוק אלף מלה בהליכה בלי לשים לב.
15/2/2007    
 

שלום ערן,

קודם כל אני רוצה לברך את אלעד זאבי על הכתבה ה"נאה כרפאל" שהוא הציג פה בעניין ספאחיהו וכל הדמויות האחרות.


ועכשיו לשאלה: בזמן האחרון שמתי לב שאני קורא כל הזמן ראיונות עם אותם שחקנים. אני פונה אליך בתור כתב שטח לשעבר, שוודאי מבין את התופעה. מדוע למשל אני כל הזמן רואה בכתבות על מכבי את הלפרין, ביינום, וויצ'יץ', אליהו ושארפ, ואף פעם לא נשמעת דעתם של שחקנים כמו יסאיטיס, שרון ששון ועוד. האם זה עניין של כריזמה, או שפשוט יש שחקנים שלא חזקים באנגלית.





תודה על התייחסותך לכל מכתבי האחרונים.

אור ברגר



שאלה טובה אור, וכבר אני אומר לך שאתה זוכה בתיק אימונים של 'ספורט24' כאחד מתוך ארבעה שולחי מיילים לאורך פברואר, שיתבשרו בסוף החודש על הזכייה שלהם. בקיצור, לפני שאני מבלבל לך את המוח יותר מדי בעניין הזה, שלח לי מייל יום-יומיים לפני סוף החודש עם הכתובת המלאה שלך ותזכיר לי, אוקיי? תודה.


הלאה.


לשם שינוי אני לא אכניס את עצמי בכל דוגמה ועניין, אלא אדבר באופן כללי יותר, אוקיי?


יש כמה וכמה סיבות למצב שבו ישנם שחקנים שמתראיינים פחות, ושחקנים שמתראיינים יותר. צריך גם להפריד את המצב בין שחקני מכבי ת"א, שהם הכי חשופים ונמצאים במרכז העניינים מבחינת התקשורת, לבין שחקנים של ראשל"צ, אשקלון או רמת גן, למשל.


בגדול, החלוקה היא כזו:


שחקנים שהולך להם


שחקנים כאלה מרגישים בדרך כלל יותר ביטחון ויותר נוח להתראיין אחרי משחקים ולפני משחקים.


שחקנים שלא הולך להם


כמו שאתה מבין, אלה לא רצים להתראיין כי הם לא מרגשים נוח להעמיד את עצמם לשאלות אחרי יכולת לא טובה.


קפטן שחייב לדבר


מתוקף תפקידו, קפטן אמור להיות זמין לשאלות התקשורת כמעט בכל עת, ובדרך כלל אם יש לו גם אופי מאוד נוח כמו דריק שארפ, אז בכלל אין שום בעיה.



זרים בעונה ראשונה בקבוצה


בדרך כלל הם קצת חשדנים בהתחלה, לוקח להם זמן ללמוד מי מהעיתונאים מוצא חן בעיניהם יותר ומי פחות, ושאלותיו של מי נראות להם יותר רלוונטיות ונכונות ומי עושה בדיוק הפוך מזה. אחר כך, אם הם לומדים לדעת באקראי שאחד העיתונאים שיבש או סילף את דבריו, הם יחרימו אותו ולא ירצו לדבר איתו, סביר להניח. יש שחקנים, כמו נואל פיליקס, שעד עכשיו היו כל-כך לא משמעותיים, שגם התקשורת עצמה מאבדת בהם עניין באיזשהו שלב. אתה הרי רוצה לראיין אן לקחת ציטוטים משחקנים מרכזיים ולא מהשחקן ה-9 או ה-11.


שחקנים ותיקים


לאלה יש כבר קשר והיכרות ארוכה עם העיתונאים, ולפעמים יש אפילו הסכמים מסוימים בינם לבין עיתונאי ותיק כזה או אחר לפיו מותר לעיתונאי להשתמש במשפטים בשם השחקן, אפילו אם הוא לא אמר אותם, ובתנאי שיהיו משפטי פרווה.


לדוגמא: אם עיתונאי אחד צריך כמה ציטוטים לעיתון או לאינטרנט כדי למלא איזו מכסה לפני משחק, ולא בא לו ללכת לאימון, או שהוא לא תפס בטלפון אף אחד אחר, הוא יכול לצטט את השחקן בכמה משפטים שלא יעשו יותר מדי בעיות מבלי שיהיה נזק כלשהו.



למשל, משהו בנוסח: "אני חושב שמכבי ראשל"צ היא יריבה לא רעה השנה, הם עשו כמה שינויים לאחרונה ואני אמין שהקבוצה הזו תתייצב. מבחינתנו, אנחנו צריכים להגיע למשחק הזה מוכנים כדי לא למצוא את עצמנו מופתעים. עבדנו קשה בזמן האחרון ואני מרגיש בשיפור מסויים שקיים אצלנו, אין לי ספק שבעוד חודש מהיום נהיה הרבה יותר טובים".


הבנת? עם ציטוט מהסוג הזה לאף שחקן לא תהיה בעיה, ואני מכיר אישית מקרים של שחקנים ועיתונאים שרקמו דיל משותף, בעיקר כי לשני הצדדים נשבר מהקטע המעיק הזה שלא לעמוד אחרי אימון ולקחת ציטוטים.


שחקנים שנשבר להם מהתקשורת


אלה נוקטים בפתרון מהסוג שהרגע תיארתי, או שפשוט לא מדברים יותר עם עיתונות. היונה ההנפלדית למשל, כמו גם דורון שפר, טענו במשך שנים שאין להם כבר שום דבר לחדש ודי משעמם אותם כל העסק. וברוב המקרים, כשבכל זאת דיברו ועשו טובה, ברוב המקרים הם היו משעממים למוות, כך שעיתונאים הבינו שאולי באמת אין טעם לכל זה. בטח אחרי ששפר נהיה רוחני לגמרי, וכל שיחה איתו גלשה לפילוסופיה כזו או אחרת. מעל לכל, אני חושב שמדובר פשוט בבחורים מופנמים, שלא אהבו את ההתקהלות הזו סביבם. אני חושב שגם יניב גרין הוא כזה, וגם טל בורשטיין לא מת על העסק. שרון ששון, עד כמה שאני מבין, מעדיף באופן עקרוני לדבר כמה שפחות מאז שהגיע למכבי ת"א.



עיתונאים שהאנגלית שלהם בינונית ומטה


יש עיתונאים שמתקשים לבוא במגע עם שחקנים אמריקאים בגלל חוסר שליטה מספקת באנגלית. אם השחקן הוא גם ג'באר ומפחיד חיצונית, ובמיוחד אם יש לו קול של ארל וויליאמס, אתה בכלל נבהל ומעדיף לא להתקרב. עם רשארד גריפית' בזמנו רק מעט מאוד עיתונאים דיברו אם בכלל. עפר שלח, שעבדתי איתו מספר שנים, בנה חלק גדול מההשתלבות שלו אחרים תקופה בחו"ל, ומההצלחה המוקדמת שלו על יחסים טובים מאוד ואנגלית מושלמת משנותיו בארצות הברית ובכלל, כשניהל קשרים טובים מאוד עם לבאן מרסר, ווילי סימס, קווין מגי וקני בארלו. הם היו כל כך מופתעים שמישהו בכלל טורח לקיים איתם שיח יומי והדוק, עד שנפלו בידיו לא מעט ידיעות חדשותיות באותו זמן, שמקורם בשחקנים האמריקאים.


לי, למשל, ובכל הקשור לזרים, היו יחסים מצוינים עם וונדל אלכסיס, נוריס קולמן, באק ג'ונסון, מייק גיבסון, דייויד הנדרסון, ננאד מרקוביץ', ראדיסב צ'ורצ'יץ', רנדי ווייט ואחרים, שעזרו לי מאוד גם במינון ובזמינות הראיונות (עם אלכסיס אפילו ארגנתי טור שבועי אישי בעונה שלו כאן), וגם ברמה החדשותית.



הוראות של ההנהלה


לפעמים ההנהלה מסמנת עיתונאי כזה או אחר שחטא ופשע, חלילה וחס, בכך שהעביר ביקורת על הקבוצה, ומעבירה מסרים גלויים או מרומזים לשחקנים שלא לקיים איתו קשר. לכן אפשר למצוא אצל עיתונאי כזה פחות ראיונות וציטוטים של שחקנים, ויותר ידיעות מפי מקורבים, מאחורי הקלעים וכל מיני ספקולציות שחלקן נכונות וחלקן לא, שמתבססות על שחקנים ממורמרים או מקורות שסובבים את הקבוצה.


בנוסף לזה, בתקופות קשות של הפסדים יכול לבוא צו הנהלתי כלפי השחקנים שלא להתראיין כלל. שחקנים שחוקים בקטע התקשורתי דווקא מעדיפים את זה ככה, ואפילו יסחבו את הדד ליין עוד קצת מבחינתם "ויאשימו" את ההנהלה בכך שהם לא יכולים לדבר.


צריך גם להזכיר, שבחלק גדול משנותיי כריפורטר היו הרבה פחות כלי תקשורת מאשר יש היום. בתקופה הנוכחית נראה לי די סיוט להיות שחקן בקבוצה כמו מכבי ת"א, בכל מה שקשור לצד התקשורתי. פשוט המון גופים, המון עיתונאים, המון פניות והמון ניג'וסים. לפני טיסה, בזמן הטיסה, אחרי טיסה, אחרי הפסד, לפני ניצחון. אין לזה סוף.


אבל כמו שאמרו חז"ל: התקשורת היא חלק מהמשחק, לטוב ולרע.


לסיום, קבל שמות של שחקנים שהיה לי נוח וכיף וקל לראיין לאורך השנים ההן, וכאלה שהרבה פחות.


בין הנוחים (ואני ממש עושה את זה בשליפה, מבלי להתעמק יותר מדי), אפשר למנות את גיא גודס, תומר שטיינהאור, אמיר בינו, ארי רוזנברג, חיים זלוטיקמן, רלף קליין, עפר פליישר, עמי נאווי, אריאל מקדונלד, דריק שארפ, שמעון אמסלם, רנדי ווייט, פיני גרשון, מוטי דניאל, דייויד בלאט, מיקי ברקוביץ', רותם ארליך, וונדל אלכסיס, נוריס קולמן, ברד ליף, יורם חרוש, יעקב אדלר, עידו קוז'יקרו, וינקו ילובאץ, ארז חזן, אפיק נסים ובטח יש עוד, אבל מתישהו הפיסקה הזו צריכה להסתיים, לא?



בין המרואיינים הקשים או אלה שלא ממש מוכנים להיפתח או לשתף פעולה: נדב הנפלד, דורון שפר, עדי גורדון, דייויד ת'רדקיל, ליאור ארדיטי, ויקטור אלכסנדר ובטח יש אחרים.




זהו, מקווה שעניתי לך פחות או יותר.

 
 
שוטה הנבואה
 
 
היינו ילדים וזה היה מזמן, אני ודינו וטוני הקטן.
 
 
מי השלושה בצילום? ...
 
 
פעמיים אלוף אירופה עם מכבי ת"א, מדליסט כסף עם הנבחרת. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up