היה אמנם סוף שבוע נהדר מכל הבחינות, אבל לאורכו ולרוחבו ניקרה בי תחושה שאיכשהו, דברים לא יכולים להיות כל כך מוצלחים לאורך כל הדרך ואין בכלל ספק שלקראת סיום משהו צריך להידפק.

ואז, בסביבות 21.00 בערב, כבר לא היתה ברירה. ניגשתי ללוח תוכניות הטלוויזיה בעיתון רק כדי לוודא שהחשש מוצדק.

אין "24"!

ו-"24" – אין!

זאת אומרת, היה לי חשד שזה מה שעלול לקרות, כשבסוף הפרק הקודם ג'ק באוור נחטף בידי הסינים ומובל בספינה לשנחאי. זה הצטייר כמו פרק סוף עונה קלאסי, שאחריו יוצאים כל התסריטאים והשחקנים להפסקת פרסומות ארוכה של כמה וכמה שבועות, עד שהם מתחילים לרוץ עם העונה הבאה.

אז אוקיי, הבנתי שכבר יש דרכים לראות את העונה הנוכחית, דרך הערוץ ההוא, והאינטרנט הזה והערוץ ההוא, אבל זה לא מעניין אותי. אני חי משבת לשבת, ממוצאי שבת למוצאי שבת. התרגלתי, ככה נוח לי וטוב. מי האחראי שם על לוח השידורים? מתי אתה מחזיר לי את "24", מנוול?

הלאה.

אולסטאר הלילה, אנד איי קודנט קר לס. סוג של אנטי פיתחתי כאן, מודה, אבל באמת שאין לי כוונה להשכים. איתי סלע, לעומת זאת, ילד שבולע את העולם בימים אלה ממש, שמע על הקונספט ונדלק. "זה הרי הכי טוב שיש", הוא אמר, "כל הכוכבים משחקים ביחד אחד נגד השני, המשיך להתלהב. "אז מי בסוף מחליף את יאו מינג בחמישייה של המערב", התעניין לדעת, והתביישתי לומר לו שאין לי מושג. ואללה לא יודע, באמת. מה אני יודע, אולי סטודמאייר?

הלאה.

נאה כרפאל מדווח הבוקר לקוראיו, שבנטון טרוויזו עבירה על איזו תקנה בליגה האיטלקית ורשמה יותר זרים מאשר המכסה מתירה. אכן פרובלמה לא פשוטה, שמוכיחה כי גם אצל הגדולים מכולם נעשות טעויות של מתחילים. לא מתאים, לא נאה ולא יאה להנהלת המועדון השגיב. אלא שכל זה אינו רשום בדיווח הקצרצר, ולא עולה לדיון. מה כן נאמר ומה כן נרשם? שכדי להקדים תרופה למכה, או משהו כזה, ההנהלה החליטה שלא לשתף את אחד הזרים, איזה מישהו בשם לודאק.

ואני אומר: ואללה, אם הגעת עד לודאק, למה לא קודאק? או קוז'אק?

כמה קשה לכתוב פשוט אראזם לורבק, יא אולוהים?

מה שמזכיר לי שאחרי גמר הגביע נכתב שם בסגנון נאה במיוחד, שהפועל ירושלים הספיקה אפילו לתת במה לצעיר מתי מוסקוביץ'. יענו, מוטי.

נו, אפילו השמיעה כבר לא משהו. אבל איש טוב, האמת, איש טוב. לא חטא ולא פשע.

מה עוד?

בסופו של דבר, אין כמו המקור. יצאנו אתמול לשחק קצת כדורסל אחר הצהריים. כדורסל של הליכה, מה שנקרא, בעיקר זריקות לסל. בלי להגביר הילוך, בלי לרוץ, לא חמישה נגד חמישה של החבר'ה, אלא רק איתי ואני. היחיד שאותו אני עוד מסוגל לנצח. הילד משתפר, גובה, מתחזק, במאי הוא יהיה כבר בן 8.

מצאנו איזה מגרש עם זרקורים, ואז הזמין אותו זוג מוזר (בחור ובחורה שנראו בני 25 פלוס-מינוס) לשניים נגד שניים. היה קצת מוזר לראות בחור לוקח בחורה, או להיפך, לדייט של כדורסל על סל אחד, אבל מה יש לומר – כל אחד והסטיות שלו. הבחור התנצל על שלא שיחק כדורסל כבר 10 שנים ואין להם כוח לרוץ והם לא פוגעים. התאים לי בול.

שיחקנו על סל אחד, כמובן, לא חשבתם אחרת, וניצחנו 10:15. אני גאה לומר שאחרי רצף מזעזע של 1 מ-9 הראשונות, באו
איזה 5-6 סלים רצופים וחלקים לגמרי, שעוררו התפעלות רבה בעיקר אצל הבחורה, שעושה רושם שכל קשר בינה לבין כדורסל מקרי לחלוטין. היות שלא היתה תלויה רשת סביב החישוק, היא התקשתה להבין אם הכדור נכנס או לא נכנס, "כי נורא קשה לראות וזה לא פגע בכלום, ולא היה אפילו רעש". ואם זה סל, אז "וואו, כל הכבוד, איך אתה עושה את זה", אמרה והטיחה עוד כדור ברעש בקרש.

ופנימה.

"גם את לא רעה בכלל", החמאתי, אבל היא היתה לגמרי בעניין של החבר המוזר שלה, שהמשיך להחטיא ליי-אפים חופשיים לגמרי מבלי שאפילו ניסיתי לחסום. בסוף עוד התעורר כעסו של הילד, כי הוא זה שרצה לקלוע את הסל האחרון (כבר בגיל צעיר הוא לומד להיות זה שרוצה לנעוץ את המסמר האחרון, איזה קילינג אינסטינקט, יא אולוהים).

וככה, עם הכעס המסוים אבל גם עם שמחה על הניצחון, חזרנו הביתה רק כדי לגלות בהמשך שאין "24".

ו-"24" – אין.