בבת אחת זה נגמר. בום, טרוויזו לקחה אליפות ומתה העונה באיטליה. טראח, מלאגה חתכה את טאו ויטוריה בסוויפ מרשים. זבנג, באה מיאמי לדאלאס וסגרה עניין. ובארץ, כמה שהתלוננו על עונה ארוכה ומייגעת, מתברר שזו נגמרה כאילו לפני שנים והיא כבר מזמן לא כאן. זהו זה, מתעוררים ל-22 ביוני ואין יותר כדורסל.

בדרך-כלל אני מאוד אוהב להתעורר ביום הזה. הוא מסמל מבחינתי את תחילת הספירה לאחור. ה-21 ביוני, לחלשים בעונות השנה, הוא היום הארוך ביותר בשנה. זה אומר, בעצם, שיאו של הקיץ, הכי הרבה שעות אור, גם אם הימים החמים באמת עדיין לא הגיעו לכאן.

ויחד עם זה, כאוהב חורף מובהק, ברור שמכאן והלאה העסק הולך לכיוונים נעימים ולכן אפילו יום אחד מאוחר יותר כבר מרגיש לי נוח ונהדר, אפילו ששום דבר לא ממש משתנה מסביב. עוד יהיה פה גיהינום ביולי, באוגוסט וגם בספטמבר המתעתע. אבל היום ילך ויתקצר וזה מדעי, בדוק ובטוח. והוא יתקדם לאט ובטוח לכיוון עוד נקודה אהובה בזמן, ה-21 בדצמבר, היום הקצר ביותר בשנה. שיאו של החורף. העונה המועדפת. רגע מאושר, אבל גם עצוב.

כי היום שלמחרת, ה-22 בדצמבר, ואני מקווה שלא התבלבלתם עד לכאן, הוא היום שבו אף פעם לא כיף להתעורר בבוקר. הוא מסמל את תחילת הספירה לאחור, לעבר היום הארוך ביותר, לעבר הקיץ המתיש. וכך הלאה והלאה, שנה אחרי שנה. מחזוריות ידועה מראש, פחות או יותר כמו הסיום הצפוי של ליגת העל בארץ.

אלא שפתאום שמתי לב שנגמר הכדורסל. יש ווימבלדון אמנם, יש מונדיאל. בטח יהיה משהו בשחייה, לא? אבל אין כדורסל. יש WNBA אמנם, אבל לא יודע. לא לגמרי בשבילי. מתי משחקת הנבחרת? מתי אליפות העולם? מה עם כל אליפויות אירופה לקדטים, נוער, עתודה וכל זה? זה אמור לקרות מתישהו בקרוב, לא? והרי 22 ביוני אמור להיות יום שמח, אז איך נהיה פתאום עצוב? אין ברירה. צריך לעשות מעשה.

חשבתי להשקיע, להתאמץ, להפתיע, לבצע מצווה. ואז גיליתי שיש כבר מי שחשב וביצע לפני. שלומי פרי מהאתר 'ספסל', אלא מי, מגדולי סוסי העבודה ואוהבי הכדורסל האמיתיים שעדיין נותרו כאן. האיש העמיד טבלת פעילות בחודשי הקיץ - ולא בפעם הראשונה - ועשה שירות גדול לכולם. כל כך פשוט וגם כל כך חשוב, כל כך מתאים וגם כל כך נחוץ, עד שמתבקש להעמיד כאן לינק אל אוסף אירועי הכדורסל של הקיץ לנוחיות כל מי שפספס או לא שם לב.

הנה, הכל כאן.