בכל יום שלישי בלילה זה קורה מחדש. אני שוכח מקיומו של מחזור הליגה הלאומית, אבל בלילה, מאוחר, מגיעים מיילים שמזכירים לי על נפלאותיו של סטנלי שן זהב ברנדי, חביב הסיפרה ואליל בשר ודם, שנותן כנראה את העונה הטובה ביותר בקריירה שלו.

אמנם רק הליגה הלאומית וסטנלי כבר פקד כמה וכמה מקומות נחשבים יותר מבחינת רמת הכדורסל שמשוחקת בהם, אבל נותנים מהסוג הזה לא זכורים. ועוד בגיל 39. ושלושה חודשים, אל תשכחו את השלושה חודשים.

אתמול, למשל, הוא לקח את נצרת עילית לניצחון תשיעי רצוף, הפעם על אליצור-מכבי נתניה 85-99, עם 28 נקודות ו-22 ריבאונדים.
הוא הוחתם כשהקבוצה עמדה במקום התשיעי, משהו כזה, ועכשיו היא שנייה. מה זה הסיפור הזה, הרי משהו פה לא הגיוני.

או שסטנלי עצום מימדים עד כדי כך שהוא באמת בעונה הכי גדולה שלו מזה שנים, או שכל מאמני ליגת העל הרלוונטיים מבחינת החתמת שחקן מסוגו של השן הם פשוט חסרי מושג על שלא הביאו אותו, או שהליגה הלאומית מחורבנת. מכיוון שאני חלש בליגה הזו עד מאוד, לא אקח צד. רק אמשיך לבהות בהערצה מרחוק ביכולותיו המרהיבות של האיש המבוגר ממני, ולתמוה נואשות מבלי להבין איך הוא בכלל עולה ויורד את המגרש בלי הפסקה. בסוף עוד יתברר, שאת כל הדברים הוא עושה בהליכה קלה, משל היה דריק גרווין האגדי לפחות.

ולמה אעריץ עד כדי כך את יכולתו האתלטית של האיש?

הנה סיפור. אתמול בערב יצאתי להליכה. הליכה עושים אלה שלא מסוגלים לרוץ. כלומר, הזקנים. או אלה שמתחילים להיות זקנים. בקיצור, הולך והולך וחוצה שבילים ורחובות וכבישים ופתאום אני מגיע לאזור שבו מוקמים עכשיו עוד כמה רבי קומות ענקיים. לרמת גנים שבינינו, אני מדבר על מרום נווה.

מפה לשם, פתאום אני שם לב שבגובה 20 קומות מעלי מתחילים לנוע במהירות מבהילה שני מנופי ענק מצד לצד, כשהם אמורים לחצות זה את מסלולו של זה ברדיוס של איזה שלושים או ארבעים מטר מעל לראש שלי, וסוחבים כל מיני בלוקים וכאלה.

אז למרות שזה היה מאוד גבוה מעל הראש, ולמרות שהסיכוי שמשהו יתמוטט עלי הוא בטח אחד לעשרה מיליון, מצאתי את עצמי מחשב במהירות את קיצי לאחור והתחלתי לרוץ כדי לצאת משטח הסכנה. נשמע מגוחך, אני יודע, אבל המנופים האלה נראו כמו שני ענקים קלי רגליים מתוך איזה עולם עתידני או משהו. פחד אולוהים, באמת. לא ממליץ לכם להיכנס לשטח כזה.

ואז, במין מחשבה של הרגע, לא ידעתי מיהו סטנלי – המנוף הענק והזריז השולט בעולם שתחתיו, או אני, שנשאתי רגליי כאיילה קלה ולא הרגשתי שום מחושים או מצוקה נשימתית, כשחיי עמדו על הפרק והגיע המאני טיים. מנוף ענקי וזריז או סתם איש מזדקן המגביר קצב, כנראה שאלה הם חייו של סטנלי שן זהב בימים אלה, מבנימינה ועד נתניה, מהוד השרון ועד קרית אתא.