רציתי להעיר את תשומת לבכם אודות הכאב שהופך את חיי לקשים כמו הטבעות בסל שמכבי מתקיפה אליו. ולא במקרה, זה הנושא שבו אני רוצה לדון.
קשה, קשה לאהוד קבוצה כמו מכבי. אנשים חושבים שזה הפתרון הקל. אבל הסינים כבר הבינו שהרמוניה מורכבת מחיבור בין רוח לחומר, בין ינג ליאנג ובין יאו למינג. אבל המציאות שלנו, האוהדים בנוקיה (ואל תגרמו לי בכלל להתחיל אודות השם של האולם), היא קשה מנשוא. אנחנו מכירים רק את הצד השני. כאילו מעבר לנצחונות פעורה תהום של ואקום אינסופי. רק חצי עולם. תחשבו שהחיים שלנו מורכבים רק ממחצית אחת. רק מקו קידמי. רק מעלית ובלי השטראוס (דוגמא ממש גרועה, אם חושבים על זה לרגע).
אין מה לעשות, לפעמים דבורה בירנבוים או מאמני צמרת אחרים באירופה תופסים את מכבי לא מוכנה, ואז מתחיל הפיאסקו.
מכבי אחרי הפסד היא כמו קורט קוביין או הביטלס. פתאום מכבי מוצאת את עצמה במקום לא נורמלי. מעולם לא שיערנו שיש חלק כזה בעולם. אם קורט התאבד, וג'ים מוריסון הסניף את עצמו למוות, מכבי פשוט נכנסת לסחרחרה של מומנטום שלילי.
כל הקופמנים שמוכרים את הדעות הזולות שלהם באולפנים ברחבי העולם רק מלבים את היצרים. הם גורמים לפרצוף העגמומי של דון-שמעון להוסיף עוד קמט עצבני בין העיניים, איש השוקולדה לבית פדרמן יתפוס את הראש ויחשוב לעצמו שלפחות זה עדיף ממה שקורה במחלקת הכדורג... סליחה, הספורט שהס מלהזכיר באופן מפורש את שמו - נו, טוב - בטריטוריה של לוני.
והגרוע מכל, רענן כץ יפתח את הפה. מזה אף פעם לא קורה דבר טוב. תשאלו אפילו את שחורציאניטיס שפליטות הפה של רענן הובילו את פיני לשבור צלחות ביוון.
בזמן הזה, הקהל שורק בוז לאנשים שברירים. הסבלנות לכניסות של ביינום אוזלת. כשיסאיטיס מטיח עוד כדור תועה האוהדים כבר מביטים לשמיים ביאוש. הפסיכולוג של הלפרין (למרות שהוא נראה יותר כמו הפסיכולוג של ראניקו), קורן מרוב אושר. גם מנהל הבנק של הפסיכולוג של הלפרין לא יכול להתלונן. לג'יימי ארנולד סולחים על הוירטואוזיות כי עדיין מבלבלים בינו לבין דיון תומאס. ואפשר להמשיך ככה עוד ועוד.
הבעיה היא שקבוצה לא תצא ממשבר אם הקהל שלה שורק לשחקניה בוז בחוסר סבלנות. לא כל האוהדים הם אוהדי הצלחות, יש כאלה שמכבדים את ההפסד ומכירים בשפל. אפילו בקרב הצהובים ישנם כאלו שמבינים ששלשות באזר נשגבות, הרבה יותר זוהרות על רקע של משחקים אפורים, מאשר בתוך ים של רגעי ניצחון נוצצים.
בגלל זה אני מקנא באוהדי הפועל ירושלים. אצלם הפסד הוא לא מילה גסה. הם מחבקים את רגעי השפל ומלטפים את ההשפלה. וכאן בערך מגיעה הנקודה שבגללה הכי כואב לי להיות אוהד מכבי. אתם יודעים איזה מבאס זה לקנא בחבורה של ילדים ירושלמים מכוערים?!?!?
זהו, יצא לי מאוד ארוך.
בפעם הבאה אני אסביר למה אני אוהב את וויל ביינום - רמז: זה דומה לסיבה שבגללה אהבתי את בנו אודריך.
