תיפח רוחי.

רק אתמול בבוקר חשבתי על זה, שכבר המון זמן אף אחד לא מת בכדורסל מבין אלה שיצא לי לראות משחקים או מאמנים, ותהיתי ביני לבין עצמי אם אנשים שבאים לבקר אותנו כאן, בכדורסלע, טורחים להציץ גם בלינק הקרוי 'לזכרם', שאני גאה בו גאווה רבה עד מאוד ועד בלי די. וכמו שהמחשבה הטורדנית הזו באה, ככה היא הלכה שנייה או שתיים אחר כך.

אתמול בלילה שמעתי, שדניס ג'ונסון מת.

דניס ג'ונסון זה הרכז עם הכדרור הזקוף והזריקה המסוגננת. דניס ג'ונסון זה השחור הראשון עם נמשים, שיצא לי לראות. דניס ג'ונסון זה פייטר בלתי רגיל.

דניס ג'ונסון שיחק בסיאטל ובבוסטון, לקח אליפויות והיה שחקן הגנה נהדר. אני זוכר משחקים שלו מלפני עשרים שנה די בבהירות. אי-אפשר שלא, עם קבוצה כמו שהיתה לבוסטון באמצע שנות השמונים. הוא שיחק המון שנים בליגה, קלע לא מעט, שמר מצוין, נבחר לחמישיית ההגנה פה ושם. היה שחקן, בקיצור.

אני יודע שהוא הפך למאמן בשנים האחרונות, ועבד בכל מיני קבוצות בליגות הקטנות בארצות הברית, או זה לפחות ממה ששמעתי בפעם האחרונה. לא יודע יותר מדי, למען האמת, על השנים שלו שאחרי המשחק.

אנחנו יודעים מה עושה דני איינג', ומה עושה לארי בירד ומה עושה קווין מקהייל. החבר'ה האלה לבשו את החליפות ועברו לצד השני. דניס ג'ונסון נותר קצת בצד.

אבל לא פה. כאן, בכדורסלע, נכין לו במהלך סוף השבוע אייטם יפה למזכרת, ונשבץ אותו בחלקת הקבורה הקרויה 'לזכרם', של השחקנים והמאמנים שיצא לי לראות פעילים עוד בשנות חיי, ומתו.

ג'ונסון הלך לעולמו בגיל 52. זה לא גיל למות בו, למרות שאף גיל הוא לא גיל למות בו.

מבאס.