הייתי בן 13. הראשון של תיסלם היה גם הראשון שלי. היה בעטיפה משהו נועז יחסית לאותם זמנים. בחורה בלונדינית ערומה מכסה את שדיה בידיה ופניה למצלמה. כל ארבעת חברי תיסלם עומדים ופניהם אליה, גבם אלי, ומביטים בה. ואללה. היה בזה משהו סקסי.

היו המון להיטים בתקליט ההוא. כל רצועה, בערך. כל רצועה, בעצם. היה לי אז פטיפון שחוק שאמא שלי (ז"ל, אני לא מאמין שאני כותב את זה), הביאה מבית הוריה. אז עד לתיסלם היו לי כל מיני תקליטים מהאוסף הפרטי שלה כילדה. פול אנקה, טום ג'ונס, ביטלס, כאלה. מאז אני מומחה גדול מאוד לפול אנקה ומכיר כל שיר שלו. הנה, תראו, בעיניים עצומות:

Ho Carol, I am but a fool

Darling I love you

Though you treat me cruel

You hurt me

And you made me cry

But if you leave me

I will surely die

יפה, הא?

התקליט השני שלי היה של יאזו. מוסיקה אחרת, כיוונים לגמרי אחרים. וינס קלארק אשר על מדעי הסינטיסייזרים ולצידו אליסון מוייה, עם הקול העמוק והכובש כקונטרסט מדהים למוזיקה קרה ומתוכנתת. כל הילדות השתנתה בעקבות פלאי הצמד הבריטי האלקטרוני הזה.

אבל לא לשם כך התכנסנו, כי תיסלם היו הראשונים. אחר כך התפתח עימות ראש בראש בינם לבין בנזין. היו שתי להקות בארץ אז. אלה ואלה. היו גם אחרות, אבל אף אחד לא ספר אותן. כמו עופרה חזה מול ירדנה ארזי בזמנו. קרבות הערצה. תיסלם קנו אותי יותר בהתחלה, אחר כך, עם הזמן, הבנתי שגם בנזין מסוגלים לתת בראש כשצריך.

אהבתי את עמית מ., ילדה מפותחת ויפה וחכמה. היינו חברים בז'-ח'. היום היא גרושה, בעצם נשואה פעם שנייה, נדמה לי. ובפעם האחרונה ששמעתי עליה או ממנה היא חיתה בארה"ב. עורכת דין רצינית או משהו כזה. חזק, אהבתי אותה. חזק חזק. קראו לנו מיטראן, כמו לנשיא הצרפתי. מה למה? אם אומרים המון פעמים מהר-מהר עמית-ערן, עמית-ערן, זה מה שיוצא.

וכשהסיפור בינינו נגמר ישבתי ימים ולילות ושמעתי את "לראות אותה היום" של תיסלם. מופתי זו לא מלה. גם אז, גם היום. מלים שדוקרות בלב כל נער ונערה מאוהבים. ציורי לאללה. והקול של דני בסן, איפה יש עוד קול כזה. לא, באמת, תגידו לי. איפה קונים כזה קול?

שתי טיפות שקופות זולגות על החלון
מעבר לרחוב הוסט פתאום וילון,
דגלים מעושנים, עשן באישונים,
בחדר מתפורר קפה התקרר
מבוקר אחר.

השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו
במן דיוק מרגיז,
מתנועע סביב ממקום למקום.
לראות אותה היום,
לראות אותה היום.

בוקר סתיו אחד לבד על המיטה,
עיניים בנקודה למעלה בתקרה,
חשבתי לתומי, הכל נורא סתמי, (במלה 'סתמי' בסן מרים
את הקול באופן מפתיע, לא ברור למה. כנראה הוראות מגבוה).
כמה עוד אפשר לחשוב על דבר
שטרם קרה.

אז זהו, שדווקא כן קרה וכן היה בין עמית לביני, וכנראה שדני בסן פשוט התבלבל קצת בזמן השיר. ממרחק השנים הרבות שחלפו מאז אני בהחלט נוטה למחול לו על אי הדיוק. חיפשתי את עמית בארה"ב כדי לקבל אישור גם ממנה אבל לא תפסתי. בכל זאת, אני מניח שזה מקובל גם עליה. אז תמשיך בבקשה, דני.

השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו

במן דיוק מרגיז,

מתנועע סביב ממקום למקום.

לראות אותה היום,

לראות אותה היום.

בוקר יום אחד ישבתי לי לבד,
היא לא הופיעה כאן, היא לא נתנה לי יד,
ניתקתי את עצמי, הכל כה דמיוני
היא לא תבוא יותר וכדאי לוותר
הקפה התקרר

השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו

במן דיוק מרגיז,

מתנועע סביב ממקום למקום.

לראות אותה היום.

לראות אותה היום.

עברו הימים, תיסלם כבר לא שרים שירים. לא לי, ולא בכלל. אבל בזמן האחרון יצא לי לראות בחורה שפתאום הציתה לי את הלב, לא יודע מאיפה, לא יודע איך ולמה, אבל זה קרה. התעשתי במהירות, כי הלא נשיא של גוף מכובד אני, ונזכרתי מיד בקיומה של רעיית הנשיא ובשני ילדינו הזכים.

אז את רעיון ההתהוללות והקאמבק לימי המיטראן נטשתי לאחר מאבק פנימי עז, אבל לא ויתרתי על השמעה אחת חוזרת של 'לראות אותה היום', לזכר הימים היפים עת רווק נאה הייתי ובו-זמנית גם שחור שיער.