אז למה הקהל לא אוהב אותו? אולי שם המשפחה שלו לא מתלבש על אחד משלושת הלחנים השחוקים יותר מרשימת ההשמעה של תחנת הרדיו הצבאית שלנו. אולי מאשימים אותו בהפסד כזה או אחר. ואולי, ואני הייתי מהמר על הבית שלי שזו האופציה הנכונה, הוא נפל על הסיטואציה הכי מסריחה שאפשר להיקלע אליה.

הוא מגיע לקבוצה שבעשור האחרון הפכה למה שראשיה חשבו שהיא, והיא מעולם לא הייתה. תוך שנתיים היא איבדה את הכוכבים שגרמו לשושלת לנצוץ באור של כדורסל סוחף. תראו מה קרה לתפוסה של היונייטד סנטר בשיקגו כשג'ורדן והאף של סקוטי פיפן הזדכו על קרני השור. עכשיו כשהטריו מייסיאו, איי.פי. ושרונאס, לא פה, הקבוצה חוזרת למימדיה הטבעיים.

חוסר אמון הופך באופן די טבעי לנבואה שתגשים את עצמה וגרוע מזה, תגרום לשחקן להסס. ובשביל כדורסלן, או כל ספורטאי למעשה, ההיסוס הוא גזר דין מוות. הקליעה צריכה להיות אוטומטית, המסירה צריכה לבוא מתוך תיאום עיוור ולא בגלל חשיבה בסגנון "אוקיי יש סבירות של פחות מ-50 אחוזים שאני קולע עכשיו, אז אני פשוט אמסור לשארפ שקולע 3 מתוך 4 זריקות".

האחרון שהיה תקוע בסיטואציה הזו הוא בנו אודריך, שאמנם יושב הרבה על הספסל בסן אנטוניו, אבל הוא יכול ללטף את טבעת האליפות שלו, בתקווה שג'יני ייצא ממנה. גם בנו הפך למטרה נוחה לחצי ביקורת. למרות שהעונה שלו הייתה סבירה. מתחת לציפיות, אבל בהחלט סבירה.

כל אלו הן לא באמת סיבות לאהוב את ביינום. מקסימום לרכוש לו אמפטיה. וזה כל מה שחסר לו, לדעתי. ממש כמו אודריך, אלוף ה-NBA. תראו את הגבהים אליהם הגיע הסלובני החביב ברגע שנפטר מחוסר האמון של האוהדים שלו. התאוששות מרשימה שכולם כבר יודעים איפה היא נגמרה.