מדברים בזמן האחרון המון על אוהדים, או נכון יותר על הדרכים הנלוזות של אוהדים באחרונה. אלה של ירושלים או חיפה בענף הביפ, או אלה של מכבי ת"א בענף שלנו.
אבל יש כמה סוגי רגעים מרגשים בספורט בכלל. לשמוע את ההמנון לפני משחקים חשובים של הנבחרת שלך, למשל, או להקשיב להמנון כשספורטאי שאתה אוהב, מכיר ומזדהה איתו, עומד על הבמה רגע לפני או אחרי שהוא זוכה במדליה. ועוד כמה וכמה מהסוג הזה.
אחד הרגעים היותר מרגשים, בלי קשר לשאלה אם מקורו בביפ או לא, הוא הקטע של אוהדי ליברפול (ואתמול גם גיליתי לראשונה, שאוהדי סלטיק משתמשים בזה). לשמוע את האוהדים של ליברפול שרים את השיר הנפלא של גרי אנד דה פייס מייקרס You'll never walk alone
זה חתיכת רגע, אין מה להגיד.
ועכשיו אני נזכר, שגם אוהדי הפועל ירושלים שרים את 'ירושלים של זהב' בגירסה ייחודית להם, ובדרך כלל בסיום משחקים. שלא לדבר על אוהדי מכבי ת"א, ששרים אנפלאגד את ההמנון לפני משחקים חשובים ויוצרים צמרמורת. ופעם (לא שמתי לב אם גם היום), וזה היה שייך לימים שמכבי ת"א היתה פחות פייבוריטית ויותר אנדרדוג, הם שרו גם את 'כל העולם כולו גשר צר מאוד', שמזכיר קצת במלים וברעיון שלו את השיר שתיכף תשמעו.
הייחוד בליברפול ובסלטיק לעומת הקבוצות אצלנו הוא, שמשמיעים ברקע את השיר עצמו והקהל מצטרף. והשיר כל כך נפלא, וכל כך ישן, ומעורר כל כך הרבה אמוציות ונוסטלגיה וגורם פשוט לעיניים להינעץ באירוע בקנאה. והעור מלא חידודין. אני יוצא מתוך הנחה, שלהיות שם, באיצטדיון עצמו, ברגעים האלה, חייב להיות אחד מרגעי השיא של כל אוהד ביפ, ולא משנה באיזו קבוצה הוא תומך.
הקטע הזה הופך את הכל לכל כך מיוחד ומזוהה עם הקבוצות, שהלוואי שלכל קבוצה היה שיר כזה ומסורת ארוכת שנים כמו לשתי קבוצות הביפ שאני מדבר עליהן כאן.
גם לאולימפיאקוס בכדורסל, למשל, יש שיר ישן שמושמע בהיכל השלום והאחווה כבר עשרות שנים, והקהל הולך איתו אוטומטית, במה שהופך לאחד הרגעים הכי זכורים מהמשחק, בלי קשר לכמה דקות שיחק סחור-סחור או מה עשה שם דייויד ריברס בימיו הגדולים.
אז הנה 'שיר אחד ביום' והפעם ממש מתוך עולם הספורט, עם קטעי וידיאו שתאמינו או לא, באים מהענף שאסור להזכיר כאן את שמו אפילו לא בחצי אות, ומכאן שנקרא שמו לאחרונה 'ביפ'. וזהו. פיתרון זמני.
קבלו כאן את אוהדי ליברפול.
וכאן את אוהדי סלטיק.
ומעל פסגת הר הצופייייייייייים, שלום לך ירושלים.
