ליגת הנשים לא זוכה כאן למעקב רציני, יש להודות (וזה בדיוק מה שאני עושה כרגע, אם לא שמתם לב). כולם מסקרים את הליגה ואת גמר גביע המדינה במידה כזו או אחרת של רצינות ומקצועיות, אבל ברור וידוע שבדירקטוריון כדורסלע ואף בנשיאות הסיפרה ההתמקדות היא כמעט טוטאלית בליגת העל של הגברים, ביורוליג, ביול"ב קאפ, ב-NBA, קצת ביורוקאפ ולפעמים גם בליגה הלאומית, תלוי מה עשה סטנלי שן זהב באותו שבוע, ובדרך כלל הוא עושה הרבה.

בהזדמנות זו יש להודות על העבודה הברוכה, לכל כתבי וכתבות כדורסל הנשים החרוצים. מרענן וייס ועד האחיות אורלי וליאור קלינגר, ממיקי נלקין ועד יצחק וייסהוף, מאריה ליבנת האגדי בהנחה שהוא עדיין עושה את זה כי לא ראיתי 'הארץ' שנים רבות, ועד כל שאר החבר'ה האחרים שאת שמותיהם אולי החסרתי מבלי מזיד.

וכמובן שאין לי כל כוונה לנתח כרגע את קרב הגדולות בין רמלה לבין רמת השרון, או להכביר מלים על זכייתו הראשונה של האיש המאוד חביב, אלי רבי, בתואר (ואללה, לא ידעתי שאין לו תואר, ובואו נחשוב ביחד – האם זה סביר שמאמן נבחרת ישראל יהיה אחד כזה שמעולם לא זכה בקריירה שלו בתואר? אה, אה, חשבתם על זה?). כך או אחרת, אחרת או כך, מוזר הוא הדבר בעיניי.

בואו נדבר על הדברים החשובים באמת, כמו למשל השמות המרתקים של השחקניות הזרות בליגה הזו. אם יש משהו שמוצא חן בעיני בליגת העל לנשים, מלבד הרקורד המשובח של כל הזרות האלה ב-WNBA, הוא כמובן השמות הפנטסטיים.

יש לנו את קישה (אנדרסון), ויש לנו את טמישה (ג'קסון), ויש לנו את טנישה (רייט). ואם כבר רייט, אז יש לנו גם את דטרינה (ווייט). וזה לא נגמר - לאנידרה (בראון), לאטויה (תומאס), וגם את שיירה (הכלבים נובחים והיא עוברת?) איליי, ואת פלאנט (פירסון), ואת טוואנה אלהלים ואת טיאנה רוס (להבדיל מדיאנה, אני מניח).

וגם נטאשה (בראקט). ואם חשבתם שמדובר בפצצה רוסייה, צאו למשחקי בני יהודה ותראו מי מה מו.

זה מילא, עניין השמות הוא חצי הנאה.

אבל הסיפור האמיתי בשתי הליגות לנשים, מעבר לזה שתמיד מאמנים בה אותם מאמנים וגם אם יפטרו אותם הם יחזרו בדלת האחורית בקבוצה אחרת, הוא הזקנות. כן, רבותי (וגם גבירותיי, אם הצטרפתן אלינו לשם שינוי). הזקנות.

ברמלה משחקות איה גורביץ' בת ה-38 ולודה רום בת ה-41, שהגיעה לארץ והתחילה לשחק כאן בימים שעוד הייתי בתחילת דרכי כריפורטר אי-שם במאה שעברה. יש שם גם את קטיה מורכובה, שמשום מה גם בספסל וגם ב-ITSPORTS, שני האתרים שמאוד מקפידים בכבודה של הליגה הזו, לא רשום בת כמה היא. אני חושד, שמדובר בסוג של הסוואה. אולי גם היא בת 38 ומתאים לה שאף אחד לא יידע, אז היא לא ממש משתפת פעולה בקטע הזה? סתם, סתם.

בקיצור, זו מובילת ליגת העל ומחזיקת הגביע. שלוש זקנות בגילי, פחות או יותר. מצדיע להן על זה שהן עוד משרכות רגליים. אני בקושי עולה במדרגות. מה אתם חושבים, סתם קניתי דירה בבניין עם מעלית? ובליגה משחקות גם לנה מוסטפינה ולנה פדולובה ובטח עוד.

וכל זה כלום ליד מה שקורה בליגה השנייה, בה משחקות כל אותן יוצאות ברית המועצות לשעבר המחזיקות באזרחות ישראלית ונמצאות כאן כבר שנים, מחליפות קבוצות וקולעות סלים. בבקרים הן בטח עובדות בבנק הפועלים או בחברת החשמל או משהו כזה, ובערב באות להשלמות הכנסה.

אירה חשיבון, אינה בוטנקו, אינה סירושטן, אלינה מורכובה, מרינה שפיצנדל, ויקה רודובסקי, אוקסנה דובגליוק. לא יודע מה לגביהן השנה (הלו, שלומי, יא פטיש, מה קורה עם הסגלים של הליגה הלאומית לנשים לעונה הזו?), אבל על פי שיטוט בספסל ומבט בסגלי העונה שעברה, כולן עדיין הניעו רגליים בליגה.

מה זה אומר? מה אני יודע, שכנראה הרמה שם היא די על הפנים, כמו גם בליגה הלאומית לגברים, מקום בו סטנלי הקשיש עד מאוד דופק דאבלים-דאבלים קבועים של 20 ו-20. וזה גם אומר, אולי, שהישראליות הצעירות לא מספיק טובות, אם יש כל כך הרבה מתאזרחות מבוגרות שעדיין משחקות. ובטח עוד כמה דברים, שאם הייתי יותר מעורה בליגה בטח היה לי מה לומר עליהם, אבל אני לא.

בסדרת גמר הפלייאוף, הדבר הכי טוב בליגה הזו, אני מתכוון לחזור ולהשלים פערים מכל השלבים בעונה שבהם לא ממש עקבתי. ואז, אולי-אולי, יהיה פה גם פעם אחת אייטם רציני וכבד-ראש על הליגה לנשים. עד אז, יאללה קישה, היידה טנישה, קדימה טמישה, הבה נרעישה ויבורך קורן אמישה – פשוט עשו את העבודה ותמלאו כמו שצריך את הנישה.