חבר כבוד בגבעה של שמואל, ביחד עם אורן אהרוני ודרור כהן. משחק שם כבר 76.4 שנים ברציפות, והפך לחלק בלתי-נפרד מהקבוצה הזו (בדיוק עד לרגע הבלתי נמנע בו ייאלץ להיפרד ממנה). כה שזורים זו בזה הפכו הגבעה וברנר, עד שבאו כמה חבר'ה עם תושייה, והקימו את גבעת-ברנר, ככל הנראה כדי להנציח את הקשר בין הקבוצה הקטנה והפורוורד המשובח. וטוב שבמחי משפט אחד מחקנו את כל העבר המפואר של הקבוצה הזו מפעם, הפועל גבעת ברנר, כן?
צלף בן צלף הוא מוישל'ה. שנה עברה, שנה חלפה, וברנר ממשיך להרים כפיו. הוא משחיל צ'אקות ונוהג להסתובב סביב 40 אחוז וצפונה מקו השלוש גם בגילו המאוחר. אוהב אהבת נפש את הפינות, מהן הוא מניף יד שמאל אימתנית ומשחרר את אחת הזריקות היותר מיוחדות שיש לכדורסל הישראלי להציע. שקט, תנו לשמוע: "סוויש". היידה-מוישל'ה על הצ'אקה המופתית.
הבעיה עם ברנר, כמו גם עם גרסת שנות ה-2000 שלו, משה מזרחי, היא שאינו מרבה "לשים את הכדור על הרצפה" ולא תורם יותר מדי באספקטים נוספים של המשחק, כאלו שפורוורד בגובה 2 מטר חייב לתרום בהם. מי צעק "ריבאונד"? זה לא היה מספיק חזק, כי ברנר לא שמע.
אבל בואו נודה בזה, כי אין טעם להכחיש: לכעוס על יפה-בלורית מקריח כמוישל'ה ברנר זו משימה על-סף הבלתי-אפשרי. ככה זה כשאוהבים.