אבי בן שימול, כמו רוב בוגרי מחלקת הנוער של מכבי ת"א שהפכו לשחקני 'שאר העולם' בליגת קזינו, הולך ומבסס את הקריירה שלו כשחקן בלי בית. ככה זה נראה לפחות נכון לעכשיו (סוף 2009), אחרי שהספיק לעבור בקבוצה הבוגרת של מכבי ת"א לעונה אחת (כשהמונח נער פוסטר עוד היה קיים), בהפועל גליל עליון, במכבי רמת גן, בעירוני אשקלון ובמכבי ראשל"צ. והבחור רק בן 25.

כשמביטים בו משחק ברור שהפוטנציאל שם. הוא יכול למסור הרבה ולקלוע הרבה ולכדרר הרבה, אבל ה"הרבה" הזה עובד גם בכיוונים השליליים. לעיתים הוא מאבד הרבה, מפזר הרבה ומקלקל הרבה לקבוצה שלו.

בלי למצמץ אפשר להגיד שעל אף המינוסים שהוזכרו כאן, בן שימול הוא מהגארדים הבולטים בליגה. לא הכי טוב, גם לא שני או שלישי ברשימה, אבל פוטנציאלית הוא בטופ 10. או צריך להיות. במלים אחרות: אין הרבה שחקנים טובים ממנו מבין הישראלים, הוא רק צריך להראות את מה שיש לו לעיתים תכופות יותר. אני עדיין מאמין בו, אודה ולא אכחיש זאת.

בן

שימול טרם זומן לנבחרת הבוגרת. ולא שהוא לא יודע מה זו נבחרת, כן? הוא היה בקדטים, היה בנוער, היה גם בעתודה. שותף לזכייה עם העתודה במדליית הכסף באליפות אירופה ב-2004 עם אריק שיבק כמאמן, אבל הוא גם זה שספג ביקורת ישירה מהמאמן הבא באותה מסגרת, יעקב ג'ינו לאחר מכן.

אני חושב, אם יורשה לי, שבן שימול לא לוקח את ההעזה עד הסוף. זה אולי מוזר לכתוב משפט כזה על שחקן שמפגין בדרך כלל ביטחון עצמי רב, ועושה עם הכדור בחודש יותר מאשר שחקנים אחרים מרשים לעצמם בעונה.

ובכל זאת, הכוונה היא למינון. בן שימול צריך להציג משהו חדש. לקחת את המשחק והקצב שלו, ואת הדקות שבהן הוא מחליט להתפרע, ולהפוך אותם למאוזנים ואפילו לצפויים יותר. ביום ששחקנים שמשחקים איתו ידעו למה לצפות ממנו ומתי, יכול להיות שהקריירה שלו תעלה בדרגה, אבל עוד לפני כן הוא חייב חשבון נפש עם עצמו בעניין.

נו, נמתין לבאות. ובינתיים, נחגוג עם החבוב את הערך החדש על שמו.