שני בנים יש למיקי ברקוביץ', רועי המבוגר יותר וניב הצעיר. מבין שניהם, ניב דומה למיקי חיצונית. למעשה, גם במגרש, בחלק מהתנועות, זה אותו ברקוביץ'. בריצה, בתנועה, במהירות. בכאן זה מסתכם, פחות או יותר, אבל ניב הוא שחקן לא רע בכלל. יותר טוב מאשר נהוג לחשוב.

ניב הוא גארד אתלטי ומהיר, שורף את המגרש וחי על האזורים שקרובים לפרקט. רכז שיכול ליצור לעצמו מצבים, אבל לא נחשב לסקורר ברמת הליגה הראשונה.

הוא חוטף מוכשר, זריז מאוד, וצובר ביטחון בימים אלה ממש (ינואר 2011) כגארד מחליף למאירק'ה טפ-הירו וראמל בראדלי.

קלע עונשין בינוני, ומאוד לא ברור איך אבא מרשה, או איך הוא חי עם זה כשהוא יושב ביציע ומביט במשחקים של הבן.

אחרי שנים של מעברים בין ליגת העל לליגה השנייה, וזיהוי כמעט אוטומטי עם קבוצות קטנות, ההצלחה של אשדוד בשלב הזה נותנת לברקוביץ' הזדמנות להרגיש צמרת. במיטבו הוא שחקן של 10 נקודות ומשהו כמו 5-4 אסיסטים, וגם אנרגיות שמעירות את הקבוצה בעיקר בצד ההגנתי.

אחד המינוסים הגדולים – בעיית טווח בקליעה. כמעט שלא זורק שלשות, או שלא מרגיש נוח לזרוק משם.

עד עכשיו הספיק לשחק ברמת השרון, קבוצה שניהל אביו, ושם קיבל הזדמנות ראשונה לשחק בליגה הראשונה. אחר כך התגלגל להפועל חולון ויקנעם/מגידו מהליגה השנייה, ומאז 2008 הוא בליגת קזינו עם קרית אתא, עפולה, חולון ואשדוד.

עלה עם אלה, ירד עם האחרים. מטוטלת. זה הוא. בית אמיתי אין לו נכון להיום. אולי אשדוד תתנדב לשמש לו, אולי לא, ואם נחיה גם נראה.

עשה קדנציות בנבחרת הנוער והעתודה, ניסה קצת כדורסל מכללות ויצא לשחק במארקט, אבל חזר מהר מאוד. בקיצור, הכדורסל הישראלי עדיין מחכה לניב ברקוביץ'. ניב אומנם מגיע, אבל קצת לאט. בגילו אבא שלו כבר לקח את גביע אירופה.

נסתפק בהגעה לנבחרת ישראל, נניח. משהו שגם הוא טרם קרה, ואולי עוד יבוא.

בינתיים, תמיד נזכור לו שני סלים יוצאי דופן שקלע: אחד מדהים במיוחד כשחקן הפועל עפולה במשחק חוץ נגד חולון, סל שניצח משחק; ואחד במלחה כשחקן קרית אתא, סל שלא קבע הרבה. הנה הוא ממש כאן.