האיש בחר בישראל כמקום להעביר בו את חייו ועלה מאורוגוואי. כבר פתיחה מהירה בשלשה מעל שומר ו-0:3 לטובתו.

עשה חריש עמוק מלמטה, אימן בליגה השנייה במשך שנים ועבד לא מעט גם עם נוער. פעם אחת, אי-שם בתחילת העשור הקודם, גם הפציע עם אליצור קרית אתא לגיחה זריזה והפסיד לא מעט. עבר גם בנבחרת החירשים, בנבחרת הקדטים ונכון להיום, מרץ 2011, משמש כמאמן הראשי של האקדמיה לצעירים מצטיינים במכון ווינגייט ובמקביל גם עירוני רמת גן בליגת קזינו 2.

בלינקו התפרסם בזכות עונה לא רעה עם עירוני רמת גן בליגה הראשונה, אבל הגלגל מסתובב כידוע ואחרי שהיה למעלה הגיע הזמן לטייל גם למטה והוא פוטר/שוחרר/עזב – מי זוכר. עמיר עוזי החליף אותו ברמת גן, רק כדי לגלות בעצמו את סיפור הגלגל והדומיננטיות שלו במעגל החיים. איזה משפט, יאאא אולוהייים! גלגל, מעגל, הכל מסתובב פה.

לא נכחיש, וגם הוא לא, שבלינקו סובל מגמגום. קל, קל פלוס, או בינוני – אין לי מושג, לא מבין בזה ולא בהגדרות של זה. ובכל זאת, נראה שמגיע לו כאן קרדיט עצום משתי סיבות: האחת, היכולת שלו להתגבר על המחסום בתפקיד שמחייב אותו לדבר, להנחות, להורות והכל בזמן אמת ולא פעם תחת מצוקת אלתור ולחץ זמן. השנייה, היכולת לנטרל רעשים ושאר גורמי הסחת דעת, שמפריעים מן הסתם לאדם מגמגם להתמקד במטרה שלו יותר מאשר לאדם שדיבורו תקין באופן מוחלט.

אני מרשה לעצמי עניינים אישיים, שבדרך כלל לא נהוג להיכנס אליהם, אולי כי בלינקו משרה אווירה מאוד חברית, רגועה ונעימה בשיחה פנים אל פנים. איש טוב, יו נואו. על הקווים, לעומת זאת, רוגז וזועף ומתרתח לעיתים עד כדי עשן מהאוזניים כמעט. לוקח ללב. מאוד-מאוד. זרק מישהו, שהכינוי המתאים לו ביותר הוא רובי "לוקו" בלינקו. מעניין, ועושה רושם שגם לא רחוק מהמציאות.

הישגים נאים בליגת קזינו? ניצחון ביתי עם רמת גן ב-18 הפרש על מכבי ת"א (86-104 עם 4 מ-4 לשלוש של ניר כהן ו-18 נקודות שלו), זה שאחריו הלך עודד קטש הביתה ולא שב עוד לעמדת המאמן במכבי ת"א. השני – ניצחון עם אשקלון על מכבי ת"א במסגרת הפלייאוף עם סל ניצחון של טריי קלי בנוקיה-ההיכל (95-96).

התפרסם גם בזכות שני עניינים נוספים: משחק בנוקיה-ההיכל כמאמן רמת גן, בו תיעדו מצלמות הטלוויזיה בדיוק רב ריב קולני מאוד ורווי מתח ועצבים בינו לבין רוב בראון, שהסתיים בהרחקתו של השחקן מספסל הקבוצה. רמת גן הובסה אבל לימים כיכב רוב בראון בכתבה פנטסטית ב"חמישיות" על בראון בערוץ הספורט. היא הסתיימה בכך שבלינקו ובראון נפגשים שוב, הפעם בגן ילדים, כאשר בראון הוא הגנן ובלינקו אביו של אחד הילדים. היה שם סוג של שחזור לפייט המתוקשר ההוא. היה חזק מאוד, לא נכחיש זאת.

עניין אחר הוא אופן ההתבטאות של המאמן לפני משחקים נגד מכבי ת"א. אף פעם לא חשש או השתמש בביטויים מתחמקים ופתלתלים, אלא תמיד דיבר ישירות ועל שאיפה אמיתית לנצח. עלה לו גם בתבוסות הסיפור הזה, אבל איך אמר האיש פעם בראיון ב"הארץ:: "אני לא רואה משהו לא בסדר בחוסר ההתרפסות שלי כלפי מכבי. כל הזמן הבהרתי שאני לא מפחד מהם. אולי אני אלך לקרב ואצא מובס, אבל לפחות לא אפחד בדרך".

וזה נאה בעיניי. בלינקו אמר באותה הזדמנות, שהוא רואה עצמו ממשיך לאמן כדורסל עד גיל 67. נאחל לו זאת בשמחה, דיצה ורינה, ושייהנה מכל רגע.