מתרגז, צועק, מתעצבן, זועק, מתלונן, מתאונן, מתבכיין, מיילל, חוטף טכניות כרוני. כל התיאורים האלה עושים עוול עם בירנבוים, כי בראש ובראשונה – וזאת אנשים נוטים לשכוח בגלל הרעש והצלצולים – מדובר במאמן כדורסל מהשורה הראשונה, מהבולטים אי-פעם בזו הארץ.

עשוי ללא חת הוא הבירנבוים. אם זה לא מספיק, אשתו דבורה הנביאה מחזקת את ידיו בכל אשר ילך, בין אם יכתת רגליו בזיסמן-האולם, ובין אם יחליט לחטוף טכניתו דווקא במטרווסט. תמיד נדמה שבירנבוים נתקע בנישת האנדרדוג, שממנה הוא משחרר מדי פעם איזה קול-קורא-במדבר סטייל "נאום הכבשים", אבל לא לטעות: הקבוצות שהוא מאמן כמעט תמיד מסיימות למעלה, תוך שהן מפיקות מעצמן יותר משנדמה שיש בהן בתחילה.

אם יש משהו שקצת מציק בקשר לבירנבוים זו השורה התחתונה: התארים. האיש זכה בתואר אחד בלבד – גביע ב-1995 עם בני-הרצליה, עת הידסו בה ג'ון הדסון ופול תומפסון – וזה אולי סוג של החמצה מסוימת. כמעט-כמעט לקח גביע שני עם בני-השרון אחרי שניצח את מכבי ת"א באחד מחצאי גמר הגביע בסוף העשור שעבר. כמעט.

רמת גני סופר-דופר שורשי, לאל-אללה מזוהה עם העיר. ובעולם מתוקן לו היה נוחת עלינו, היה מקבל חוזה לעשרים וחמש שנה עם עלייה של 5% בשכרו מדי עונה (צמוד למדד, הלו), ומאמן את עירוני רמת גן עידן ועידנים. והיות שזה לא קרה, והוא נהנה מן ההפקר, מינתה אותו מכבי ת"א למאמנה, אבל מהר מאוד אמרה לו שלום. האיש נעלב אבל שתק כי ככה חינך אותו אביו. מפה לשם התגלגל עד לראשל"צ וסביבותיה. נו, שם הוא באמת עוד לא היה.