זה נתון לפולמוס, אבל בזמן כתיבת השורות כנראה שמדובר בשחקן הישראלי הטוב ביותר בארץ. כשתספורתו קצוצה-תמידית, בורשטיין הוא אול-אראונד קלאסי: קולע, מוסר, חוטף וקוטף. לא נרים גבה אם יתברר שהאיש גם עושה ספונג'ה ומוריד את הזבל בבית. ברם אולם, מעניין אם היה נשאר כזה לו היה מגדל שיער כגרבאחוסה או פיטיס בשעתו.
קצת קשה לזלזל בשחקן חמישייה קבוע בקבוצה שזכתה בשלושה תארי יורוליג, אבל לא פעם וגם לא חמש או שבע פעמים זה המקרה עם בורשטיין, שמה לעשות, חסה בצילם של שועי יבשת כאנתוני פארקר, שאראס עת שאב תואר אחר תואר במדי מכבי ת"א. עד היום, אם תקשיבו היטב, תשמעו פה ושם קולות המבאישים את יכולותיו ברבים.
האיש כיבד בנוכחותו את מועדון בני-הרצליה, לו היה העונג לגדל את בורשטיין הצעיר שהוביל קבוצת נוער מפוארת בה נכללו גם יניב גרין ואורי יצחקי. עבר למכבי בגיל צעיר, ובניגוד לרבים, טובים ופחות טובים, השתלב במערכת מהר מאוד, וקנה לעצמו בליטרים של זיעה ובשרירים מכווצים ברגליים מקום קבוע בחמישייה הפותחת. קרדיט של שותף לעשייה מן הראוי להעניק לרבי פנחס הגרשוני שהאמין ותמך בו.
אחרי שש עונות קצת נמאס לו, כך נדמה, כך נראה, או כך לפחות עשה רושם, והוא והיה על סף מעבר אפשרי לאירופה או לספרד. בסוף, באדיבות פציעה לא אדיבה, נאלץ להחליט שהחולצה הצהובה היא כן מציאה ונשאר בנוקיה ההיכל.
עדכון ספטמבר 2011: נו, אז בסוף הוא כן יצא לספרד. אחרי תשע עונות רצופות במכבי הגיע הזמן לשינוי ובורשטיין עבר לשחק עם פואנלבראדה. לאחר עונה אחת בלבד חזר למכבי, זכה בדאבל מקומי והגיע עד לגמר הפיינל פור ביורוליג. היה חלש באליפות אירופה בליטא מה שסימל כנראה את סוף דרכו בה כשהוא מדורג נכון לאותו רגע במקום העשירי בין קלעי הנבחרת בכל הזמנים. בקיץ 2011 מונה לקפטן הקבוצה לאחר פרישתו של דריק שארפ.