לא, בכלל לא פשוט. הילד היה צריך לברוח עד להולנד כדי להתחמק מהצל הענק של אבא, שליווה אותו בכל שעל וצעד מהיותו עולל יונק ועד לבגרותו ברמת-השרון, העיר והקבוצה.

הפלא ופלא: בכורו של מספר 9 האגדי סיגל לעצמו תכונות הפוכות לגמרי. רועי הוא שחקן בעל אוריינטציה הגנתית, חושב קודם כל על המסירה, ניזון מחטיפות ואנרגיה, וכן – שומו-שמיים – מהווה שחקן מחליף/משלים ברוב המקומות בהם דרך מחוץ לגבולות השרון. בשרון, בעיקר ברמה, הוא היה חלק קבוע מהתפאורה המקומית ודי בלתי ניתן להזזה מסיבות מובנות.

אבל שלא תבינו לא נכון, חלילה וחסה: ג'וניור גאט גיים, והוא גם מאוד השתפר בשנים האחרונות. רק שהוא לא בליגה של אבא (וזה לגיטימי, כי אין הרבה שכן).

היה בנבחרת הנוער, היה גם בעתודה ומי זוכר שפעם, מזמן, הוא החל את הקריירה בליגה הבכירה דווקא עם אשקלון איכשהו. אחר כך, בתום מספר עונות בקבוצה של אבא, זו עם השם בעל הארומה המגלומנית (MB9), בהן שיחק לצד שועי עולם כמו מרקוס המנוול האטן, הקטור רומרו, אנתוני גרונדי ומורן רוט (כן, האיש מתחיל לקבל נפח), התקבלה החלטה.

יוצאים לאירופה.

ברקוביץ' החליט לנסות את מזלו בקפריסין ובהולנד, ובסוף מצא בית חמים ונעים בדן-בוש הזכורה לטוב (במיוחד בראשו של פול תומפסון, הידוע גם כפו הדוב). עד כמה שאפשר להתרשם מרחוק, די מחבבים שם את ברקוביץ', במדינה בה הגבוהים האמיתיים הם בעיקר טחנות רוח ולא שחקני כדורסל.

זה לא מפליא, אגב. הוא חמד של בחור, עם חיוך מהסרטים ועיניים כחולות. פלא שההולנדים בטוחים שהוא משלהם?

עדכון ספטמבר 2011: לאחר שנתיים בדן בוש בהן זכה באליפות וגביע, חזר לארץ ושיחק בגבעת שמואל, אבל לא הצליח לעזור לקבוצה להישאר בליגה. מאז נעלם ופרש.