כמו בהרבה יותר מדי מקרים במהלך הקריירה העשירה שלו כמאמן, גם במקרה של וולדמן רבנו גרשון לא חשב על ההשלכות לפני שפער את לועו והכריז באמצע העשור הקודם: "הבאתי דורון שפר ב-40 אלף דולר". ולא היה אז מדובר בדורון שפר של היום, בגרסתו הצנומה והצנועה. אז נחשב שפר שופרא-דשופרא. משהו מיוחד.

עם כל המטען העצום הזה של ציפיות ותקוות פסע וולדמן לראשונה על הפרקט במלחה-האולם. במשך ארבע העונות שלו שם הוא היה טוב, הוא היה רע, הוא עשה דברים מדהימים והתקשה לעיתים בדברים פשוטים. בשורה התחתונה הוא היה הרבה דברים, אבל יציב - זה לא אחד מהם.

הקהל הירושלמי דווקא מאוד התחבר אליו, ולמה לא בעצם: וולדמן היה שחקן מדליק. מהסוג הזה שמספק לך ניצוצות שגורמים לרצות עוד. הכימיה המפורסמת שלו עם קני וויליאמס הולידה את צמד האלי-אופ הטוב בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי, וגם המחאות של שאראס ואנתוני פארקר, ניקולה וויצ'יץ' ומייסיאו באסטון או שרון אברהמי ואריק קמבל לא יעזרו פה. בעצם, אולי. שווה לכנס אותם לדיון או ויכוח פומבי.

בחור מיוחד, אייץ'. ידע לעשות על המגרש הרבה ומהכול. חדירה טובה, קליעה לא רעה בכלל (אם כי לא הכי יציבה) ושליטה מיוחדת בכדור, שסר למרותו כמעט בכל התקפה. נטייתו למהלך המסובך על חשבון הפשוט גרמה לאיבודים ולכאב ראש אצל מאמנו באותו רגע נתון, אבל כשזה הצליח – זה היה שווה את מחיר הכרטיס.

אז מה בדיוק הפריע לו לממש את הפוטנציאל המטורף שלו? משהו באופי? לא משהו ביופי, זה בטוח (מדובר באיש נאה, ויעידו על כך בנות ירושלים הכשרות). אולי היו אלה הפציעות החוזרות שבאו תמיד בתזמון מחורבן במיוחד, פעם אחר פעם ודווקא כשוולדמן היה בשיא להטוטיו. חבל שכך, נתקשה להכחיש. דווקא מאוד חיבבנו את האיש.

לימים פורסם פרק על אודותיו בספר המשובח עד בלי די ועד אין קץ הקרוי בארץ ובעולם כולו "מסביב לכדור" (והיידה לצניעות!). שם גולל וולדמן זיכרונות וחוויות נאים כרפאל. אחרי ירושלים הוא עוד הרביץ קצת תורה בליגות של בני הערלים מפולין ורוסיה, אבל פרש בגלל בעיות בריאותיות שהפכו את הכדורסל למעיק עבורו.

ותגידו רגע, אז היה שם תוקף של קטש על וולדמן בגמר הגביע ההוא, או לא היה? כך או אחרת, אחרת או כך, היהודי היקר הזה קנה בזיעת אפיו ובעיקר בראוותנותו המלבבת על המגרש את הערך הקרוי על שמו. לכבוד לנו הוא להנציח אותו כאן לעולם ועד.