הגיבור הקשוח, או פשוט 'מאירק'ה' בשפת העם. כמה מאפיינים ייחודיים יש לו, למאירק'ה: הליכתו וצעדיו כשל ברווזון גאה, ישבנו הבולט הודף מגנים שמנסים להפריע לכדרורו; אחרי חמש דקות על הפרקט הוא נראה כמי שנמצא בהתקף אסטמה חמור וזקוק נואשות למשאף; ממצמץ תמידית ומפלבל בעיניו בתדירות כה גבוהה, עד כי לפעמים לא מובן איך הוא בכלל רואה את הנעשה מסביבו על הפרקט. אבל אוי, כמה טוב שהוא רואה.
בשיאו, טפירו הוא פוינט-גארד כמעט מושלם: ידית אדירה, ראיית משחק שיש רק למעטים, יכולות חטיפה וריבאונד מן המשובחות שבנמצא, ומגוון קליעות תוך כדי תנועה שבלתי-אפשרי בעליל לעצור אותן. אז למה רק כמעט מושלם? איך לומר זאת בעדינות: ההגנה שלו לא איי-איי-איי.
ווינר מוכח הוא טפ-הירו, וזאת הוכיח כבר בצעירותו, עת נחשף לעולם עם סל ניצחון גדול לזכות הפועל ת"א בדרבי מול מכבי באוסישקין שאינו קיים עוד. הצפין עד לחיפה, הדרים עד לאילת, הומלך למלך בירושלים-העיר ובשרון-האזור, ואפילו לקח שנת שבתון מההתרחשות המקומית בנאנסי הצרפתית, עימה זכה בגביע. כיאה לגיבור קשוח אמיתי, הקפיד לתת תצוגות ראויות והרואיות גם יחד בנבחרת ישראל, לרבות בקיץ 2007, בו נשחק עד כלות סחוסיו וטיפות זיעתו האחרונות.
היה הראשון שהעמיד טריפל-דאבל נאה כרפאל כשחקן מ.כ. חיפה, ועשה אותו דבר בדיוק גם עם הפועל ירושלים ובני השרון. למרות הקריירה העשירה שלו, מאירק'ה (שלא עטה על עצמו גופייה צהובה מעולם) זכה רק בתואר אחד בישראל – גביע במדי הפועל ירושלים. ועדיין, לא זה מה שימנע מאיתנו לצאת לרחובותיה של עיר ולזעוק בקול גדול: אדיר הוא, גדול הוא, נורא הוא. ואולי גם הגיע הזמן שיסדר איכשהו את מחלפות ראשו המידלדלות באופן קצת יותר אופנתי. ודי, נו, חלאס עם הסיפור שהוא היה דתי פעם והסיר את הכיפה. שמענו, הבנו, תתקדמו.