אין הרבה שחקנים שמגלמים טוב יותר את הביטוי "חוטבי מים ושואבי עצים" בכדורסל הישראלי. איש גדול הוא מרקוביץ': קצת מגושם, הרבה גמלוני, תנועותיו רובוטיות וצפויות משהו, והוא מאוד ג'ינג'י. איך זה קשור לעניין? לא ברור. אומרים שזה קשור איכשהו לאופי.

וזה – אופי - יש לו בשפע. הרבה לב, נחישות וזינוקים על הפרקט (על אף גודלו המגודל) הוא הראה לאורך השנים, מה שקנה לו מקום של כבוד אצל אוהדי רמת-גן (אם יש כאלה בנמצא), נהריה וירושלים, שכבר למדו לחיות בשלווה עם עוד כדור שהחליק בין ידיו של הענק החביב, או עוד זריקת עונשין קצרה.

לא רק סרה נדבר כאן ביכולותיו המקצועיות של האיש, ולא נציירו רק כבחור נחמד ותו-לא עם כישרון מוגבל. מרקוביץ', שגדל בנוער של ראשל"צ, מחזיק מתחת לחגורה שמעולם לא חגר עונות נאות עד בלי קץ ועד בלי די תחת ארז אדלשטיין ברמת-גן ותחת אבי אשכנזי בנהריה, שם ייעל את משחקו עד כדי כך שנקרא לדגל הכחולבן.

מאז הוא דמות של קבע בכל טורנירי הזדמנות אחרונה ואליפויות אירופה באשר הם. גם אם ברוב המשחקים בשנים האחרונות הוא בעיקר מגרבץ על הספסל. והופה, מה אתם יודעים, הוא גם הספיק להגיח ולנגר בראסינג פאריס הצרפתית (להבדיל מראסינג פאריס הצ'כית), לאיזה חמישה משחקים. נאה.

במובנים רבים הוא מזכיר את עפר פליישר המיתולוגי. גם הוא בולע מלים, גם הוא ממלמל לעצמו דברים שלא כולם מבינים, גם הוא טוב לב, אדם יקר ואיש עם ראש. נאהב ונוקיר את מרקוביץ' על פועלו, כאן בזה הלינק ובזה האתר, ולו רק בזכות השמועה שהתגנבה לאוזנינו, ולפיה מדובר באיש שמעולם לא פגע בזבוב, וזבוב, כך טוענים, מעולם לא פגע בו. אולי קצת עשה לו בזזזזזז באוזן, אבל זה לא נחשב.