בחודשים האחרונים שמתי לב לתופעה די חסרת תקדים מבחינתי. בהתחלה לא ממש התייחסתי אליה כאיזושהי מגמה הקונה לה אחיזת קבע, אלא יותר כמשהו חולף, או כמשהו שאלף ואחד דברים שונים יכולים להסביר אותו. אבל לאחר שהיא חזרה על עצמה שוב ושוב, באותו אופן ובאותן נסיבות, הפסקתי להשלות את עצמי, כי כנראה שאין מנוס מלהתמודד עם האמת החדה והברורה: בכל מה שקשור בצפייה בכדורסל, הולכת ונגמרת לי הסבלנות.

אכן מוזר, תמוה ולכאורה על גבול השערורייה. עד לא מזמן, כל שידור כדורסל, ובאמת לא חשוב איזה, היה סיבה למסיבה. ליגת העל, יורוליג, יול"ב, יורוקאפ, NBA, קולג'ים, יו ניים איט - הכל הלך. הייתי דואג לפנות כמה שיותר זמן, ועוקב בעניין אמיתי אחרי כל כדרור, מסירה, קליעה וריבאונד. יתרה מכך, את השעות שלפני המשחקים ליוותה תמיד מין הרגשה מיוחדת כזו שחלקכם בטוח מכיר, משהו בסגנון "איזה כיף, יש כדורסל היום!", בעוד ימים של משחקים ממש קובעים - נגיד משחקי נבחרת או פליי-אוף וסדרות גמר של קבוצות אהובות במיוחד - ליווה מתח של ממש, כולל מבטים תכופים בשעון וחישוב עצבני של הזמן שנותר עד הג'אמפ הראשון.

והיום? סתם. כאילו מישהו סגר כמעט לגמרי את ברז ההתלהבות וההתרגשות, והותיר רק קילוח דק, על גבול הטפטוף. יש כדורסל בטלוויזיה? אז יש. נציץ מדי פעם ונראה מה קורה. לא יותר. על מחציות ראשונות כמעט ואין מה לדבר. ממש לא מטריד אותי מי מוביל 2-4, 19-21 או 41-43. במחציות השניות נרשמים אמנם ערכים גבוהים יותר במדד העניין, אבל שוב - בערבון מוגבל ובשום אופן לא תוך היצמדות למסך. אם מדובר בקבוצות שאין לי כל זיקה רגשית אליהן - זה יכול להסתכם בדקות בודדות ממש, כאשר בשאר הזמן ניתנת עדיפות ברורה וחד משמעית לסרט או לסדרת מתח מצוינת (למשל "מחשבות פליליות", שמי שלא מכיר פשוט אין לו מושג מה הוא מפסיד) בערוץ אחר לחלוטין.

אבל, כך מסתבר, גם הפייבוריטיות כבר לא מקבלות הרבה יותר. כך קרה, למשל, בגמר ה-NBA האחרון. למרות תמיכתי הנלהבת והבלתי מסויגת במיאמי, מצאתי את עצמי צמוד למתרחש על הפרקט רק, נאמר, מאמצע הרבע השלישי או משהו כזה, וגם זה לא בזכות זה שכיוונתי במיוחד שעון מעורר, אלא הודות לקריאת ההשכמה של נסיכה ב'. אכן, הדרדרות לשמה.

אחרי שהכרתי בעניין כתופעה והודיתי ביני לביני שכנראה יש כאן בעיה, ייחסתי את זה בהתחלה לכך שכנראה אין מה לעשות - זהו התכתיב של החיים הממשיכים לזרום ולהתקדם. בראש סדר העדיפויות שלי נמצאים כיום המלכה-האם, הנסיכות ויורש העצר, ואחריהם העבודה הדורשת המון, כל הדברים הקשורים בתפקודו הסדיר של הבית, שאר חלקי המשפחה, החברים וכו' וכו'. ככה זה, ניסיתי לשכנע את עצמי, כשמתבגרים, מתברגנים ואף מתברגים כנראה שיש פחות סבלנות, רצון ועניין להקדיש זמן לאהבות מימים ימימה, ולצפות בדבקות בירושלים, מכבי, עפולה/גלבוע או בדנבר נגד קליבלנד.

אין ספק, תיאוריה לא רעה ובהחלט נוחה לעיכול, אבל מה לעשות שמיד נמצא הגורם הסותר אותה לחלוטין? איך אפשר להסביר את העובדה שבעוד אלה פני הדברים העגומים למדי בספורט אותו אני אוהב מכל, באה קבוצתי האהובה ההיא, מהספורט ההוא, ומבעירה בי בדיוק את אותה האש אותה אני מחפש בכדורסל? כל משחק שלה הוא חגיגה של ציפייה ומתח, כל ניצחון עושה לי את היום והשבוע, וכל הפסד הוא גלולה מרה עד מאוד, שיושבת חזק בגרון גם שעות רבות אחרי תום המשחק, שלא לדבר על זה שצריך לקרות משהו חריג עד מאוד כדי שאחמיץ ולו שנייה אחת מהשידור.

לזכותי (?) אמנם ייאמר שכל הנ"ל קורה רק איתה, אולם עדיין אין כל ספק כי מדובר בתעלומה. אבל יודעים מה? במחשבה נוספת וסופית ממש לא אכפת לי. כיף לי עם זה - עם סערת הרגשות שהיא גורמת, לצד ההנאה הקבועה-גם-אם-מעומעמת-משהו, ושאר הרגשות המתונים יותר שמביא עימו הכדורסל שאני ממשיך לצרוך בעזרת העיתונים, האינטרנט, חדשות הספורט, וגם הרבע-פה-מחצית-שם שאני תופס בערוץ זה או אחר.

יכול להיות שאחרי תקופת צינון וצריכה מופחתת תחזור אש הכדורסל לבעור במלוא עוצמתה, יכול להיות שלא. מה שבטוח, אם כך נראה משבר אמצע החיים - אין לי שום כוונה לפתור אותו.

shaharhermelin@gmail.com