כך, ממש כך. ולא אחרת.

בכלל, לא זר לו המקום באתר כמו כדורסלע, יען כי אחדים מלהיטיו מתנגנים בכל אולם ספורט המכבד את עצמו. די אם יוזכר We will rock you המנוגן בנוקיה-ההיכל (למשל) בהצגת השחקנים, או את We are the champions המושר בפי כל זוכה אליפות, החל מחביב הסיפרה דריק שארפ ועד חיים אוחיון, נניח (פעם בשבע עשרה שנה אמנם, אבל גם זה משהו, כן?).

שם ילדותו היה בכלל פארוק בולסרה כראוי לפרסי בן הדת הזורואסטרית, אבל מהר מאד הכוכב שינה את שמו למרקיורי והחל לחרוך במות. שני אלבומי סולו הוציא האליל הזה, אבל הופעותיו חסרות התקדים והפלאיות במסגרת הלהקה הן שעשו אותו למי ומה שהיה, נתקשה להכחיש זאת.

ייחודי היה, אין ספק בכך. עד היום לא ניתן להגדיר במדויק את סגנונו המוזיקלי, יען כי לקח מכל הבא ליד, ערבב, תיבל והכין מטעמים. תותחן היה. וקווין? בכלל להקה פצצתית של פעם בחיים.

למשל, בלהיט Bohemian Rhapsody הפלאי משולבים בלדת רוק עם קטע אופראי, והוא נבחר על ידי רבים ברחבי העולם כשיר המילניום. או ב-We will rock you האגדי, בו הקהל מהווה חלק בלתי נפרד מכלי התזמורת, בעודו נותן את הקצב. אגב, האב הנשיאותי אהב מאוד דווקא להיט מאוחר, שבו הוא מופיע בקליפ כעוזרת ניקיון או משהו לצד שאר חבריו לקווין: I want to break free. הוא ולא אחר.

קנאי לפרטיותו היה האיש, מיעט להתראיין, וגם כשחלה באיידס לא מיהר להודיע על כך לציבור הרחב. לבסוף, כאשר שחרר הצהרה לעיתונות על כך שחלה, היה זה יום אחד לפני מותו.

אכן כי כן, מוות בגיל ארבעים וחמש הינו עניין טרגי תמיד, אבל לפחות להיטי הענק שלו ופינת ההנצחה בכדורסלע-האתר נותרו כדי לנחם אותנו.