"נקרא לזה סיפרה בסלע, על משקל מלה בסלע. כל מספר, כל נתון סטטיסטי וכל חישוב הם כמו מלה שאי-אפשר לערער עליה. ערן סלע, סיפרה בסלע. זה נשמע לי הכי טוב ומתבקש", הציע עפר שלח לפני הרבה מאוד שנים. זה קרה אחרי שהטור הראשון, אולי גם השני, התנוססו תחת הלוגו המעליב, הלא-מבריק והלא –מאתגר "סטטיסטיסל". מה זה פה, כתה ב'?

קיץ 1990. בא שלח והציל את העסק. ספק אם הוא זוכר, אבל הוא זה שהשקיע רגע נוסף של מחשבה ואיתר שם הולם וחדשני לטור שיש בו גם פשטות, גם תחכום, גם הומור, גם נתונים מספריים וגם חידודים. וגם ובעיקר, דברים שלא רואים בסטסטיסטיקה. אלמנטים שלוקח זמן לגלות אותם. גם את נדב הנפלד קילפו כמו בצל לאורך שנים, עד שגילו את מכלול התכונות המוצלחות שלו.

אז למקרה שמעולם לא הודיתי: תודה, שלח. סביר להניח שבלי היוזמה שלך הטור היה מחזיק עונה-שתיים ונקבר בערוגת הגימיקים התקשורתיים הזניחים. בפועל זה עבד הפוך לגמרי. "הסיפרה", כמו שהחלו לכנות אותה מקורביה מתוך סוג של נוחות וחיבה עם הזמן, התפתחה, גדלה וחיה במשך 15 שנים מעל דפי מעריב. אחת לשבוע בימיה הגדולים, אחת לשבועיים לקראת סיום התקופה, ובכל מקרה זמן ארוך וממושך. יותר מכל טור אישי אחר בעיתונות הספורט. פיסה של מקוריות, יצירתיות, התפרעות ורעננות, שצמחה לעיתים לממדים של עמוד ואפילו שניים, ושידרה תחושה של שפיות ומקום לברוח אליו, בין שלל הדיווחים הבנאליים על זה שאמר להוא, וההוא שאמר לזה.

הפתיחה היתה מהוססת, כמו במשחק מכריע. המון לחץ, חוסר ניסיון ואי-נוחות, גרמו לכתיבה לא משוחררת ואיבודי כדור. הייתי צעיר מאוד, נצמדתי להזדמנות ולאמון שקיבלתי ובעיקר לנתונים הסטטיסטיים והשתדלתי לא לברוח או לסטות מהם יתר על המידה. זה גרם לטקסט להיות יבש מדי, קצת עקר. אחר-כך, עם הניסיון שהצטבר ושיפור זריזות האצבעות על המקלדת, באו המרדנות, הבריחה אל הלא צפוי, לא שגרתי, לא מתוכנן. המון משחקי מלים, חריזה, המון דמיון, ציטוטים שלא היו ולא נבראו, בניית דמויות שחלקן פיקטיביות וחלקן אמיתיות והן אלה שניהלו את עולם הכדורסל וקישרו אותו לפוליטיקה, למוסיקה, לאקטואליה ולכל דבר שמרחיב את הדעת.

"לסיפרה חוקים משלה", כתבתי לא פעם כשרציתי להכפיף את המציאות בפני הדמיון. ניסחתי כאילו-תקנון עם כאילו-חוקים ודמויי-סעיפים כדי לשלוף תמיד איזו ציטטה או תקנה, שלא היו מעולם ושיוכיחו את צדקתי. כך יכולנו לנהל שיחות שלמות בין שמעון מזרחי לפיני גרשון, ובין דינו ראדג'ה לדיאן בודירוגה, ולקבל אותנטיות מלאה למרות שלא קיבלנו את אישורם לכך. אף פעם לא היה ברור לגמרי לקורא, אם אכן התנהלו באמת שיחות מוזרות כאלה בין נשיא הסיפרה ונציגיו לאנשי כדורסל אמיתיים, או שכל זה הוא סוג של בדיה. דבר אחד תמיד היה ידוע ולא נתון למחלוקת: הנתונים הסטטיסטיים שסביבם נבנו הטור והסיפור היו אמיתיים. שהרי בסופו של דבר, עמוק בפנים, בבסיס, כמה זמן אפשר לחיות חיי-הנפלד, על דברים שלא רואים בסטטיסטיקה?

ההצדקה לקיומו של הטור נשענה תמיד על שימוש במספרים, אבל היכולת ליצור עולם שלם של דמויות סביב נתון אחד או שניים, משכו את סיפרה בסלע לכיוונים אחרים. הטור נדד בין מקצועיות מוחלטת, לבין השתוללות מילולית חסרת רסן ונטולת סטטיסטיקות, ובדרך חי בתפר של האיזון העדין שבין שניהם. בנינו נשיאות, ניהלנו ישיבות שבועיות, שוחחנו, ושיבחנו, וגידפנו, והמצאנו, והוכחנו, וטעינו, ולימדנו, וחינכנו, ותיקנו שגיאות נפוצות ובעיקר בלסנו בורקסים נוטפי שומן לרוב, עד שהצמחנו פימות נאות למראה.

ורק אז, כבדים ומרוצים מהחיים, ידענו שעבר עוד שבוע וכבר צריך להתכונן לטור הבא, לשבוע הבא. והעיקר שנהיה רעננים מספיק, כדי למצוא נתון אמיתי וסיפור דמיוני אחד, שיצדיקו את הציפיות מסביב. ציפיות שגרמו לטור הזה לשרוד שנים על גבי שנים בעיתון ארצי, כמו סוג של פנינה בין המון אצות על קרקעית הים.

סיפרה בסלע יוצאת לדרך חדשה ומתקדמת ברוח הזמן אל האינטרנט. שם, בחלל הפתוח, איש לא יאמר לנשיאה ולנציגיה לצמצם במלים כי אין מקום, או לוותר על קיומה לשבוע אחד באופן חד-פעמי, בגלל משחקי אולימפיאדת החורף החשובים. הנציגים רוצים להתבטא, לומר את דברם, לאכול סנדביצ'ים עם פסטרמה בפרהסיה, לנזוף זה בזה ולדון ברצינות בנתוני הזריקות של אנתוני פארקר מתוך הצבע ומחוץ לו, בהשוואה לאלה של מאיר טפירו, למשל. והרי המון אירועי וענייני כדורסל לדון בהם עומדים בפנינו. חבל על כל דקה.

סביר שכל דבר בעולמנו קצר-הפתיל תלוי במוזה, בבריזה ובקריזה, ובכל זאת הסמכנו את אליחי בן שלום, הנציג במגזר הדתי, שלא לסמוך על כך ולהתפלל בשמנו שתיהנו מכל רגע כאן.

ולראייה באנו על החתום

נשיאות הסיפרה

נציגי הסיפרה בתפוצות

ושאר מקורבים בעלי השפעה