|
טוב, מה נגיד ומה נאמר, יאללה יאללה יא בית"ר. כאן נתקעות המלים, מגמגם הפה, כי נשיא הסיפרה הוא אני. ומה כבר יכול לומר אדם על עצמו, מה? הנשיא הוא איש חולם ומתוך חלומותיו צצה, נבראה ונבנתה עם השנים סיפרה בסלע ואחר כך הנשיאות שלה ואחריה גם מועצת חכמי הסיפרה, והנציגים בתפוצות, והחביבים, ובעלי הכינויים, והשפה הלא-שגרתית ושאר מקורבי הסיפרה. כסף, סקס, בריאות, חברים, סרטים, כל אלה מעניינים את הנשיא פחות מכתיבת טור טוב של הסיפרה. ואללה. רק שני דברים יכולים למנוע ממנו מלשקוע בהזיותיו ובעולמו הדמיוני, וגם זה לרבע שעה, אולי עשרים דקות, לא יותר, ואלה הם כמובן רעיית הנשיא וילדיו.
רעיית הנשיא עוד הצליחה להפוך אותו לבן אדם, שהרי קודם לכן אפילו לכך לא התיימר להיות. ילדיו הביאו אותו לכדי כמעט-בשלות, לסף-בגרות, אבל הנשיא לעולם יהיה נער חולמני המאמין שכל העולם כולו, מעבר לכך שהוא גשר צר מאוד, הוא בעיקר כר פתוח לביטוי וליצירתיות. וכל השאר פחות מעניין, או לא מעניין בכלל, או מעניין בקושי עד מעניין בערך. ויאללה בית"ר.
|
