עובדה ידועה ומוכחת היא, שענפנו הנשגב עולה ומתעלה בכל פרמטר על הספורט-שאין-לנקוב-כאן-בשמו. הן ברמת הנבחרת - על כל הופעותיה ודירוגיה המכובדים בטורנירים הבכירים ביבשת, ובראשם הסגנות בטורינו 79' וכו', והן ברמת הקבוצות - אליפויות אירופה של מכבי, גביע יול"ב של ירושלים, חצי גמר קוראץ' של הפועל ת"א וכל השאר.

אבל לפעמים, ואין טעם להכחיש זאת, קשה שלא לקנא בהם מהספורט ההוא. הנה, בשבת הקרובה אנגליה ברמת גן וכל המדינה בטירוף: כרטיסים אפשר להשיג רק במחיר של דירה בינונית בצפון גבעתיים, וכולם מדברים רק על מי יהיה, מה יהיה, יגיעו האוהדים, לא יגיעו האוהדים, זה פצוע, ההוא כשיר. ולא רק התקשורת, שמראש משוחדת לטובת ההם, אלא כולם. וזו לא פעם ראשונה, כן? צרפת, אירלנד, דנמרק, אוסטריה, קולומביה ועוד מלא - כולן יצרו פה היסטריה לאומית שחבל על הזמן.

ואנחנו מה? מתי בפעם האחרונה התרחשו תופעות כאלו לפני משחק של נבחרת הכדורסל שלנו? וואלה, באמת מתי? היו המון משחקים חשובים בעשורים האחרונים. מוקדמות כאלו, מוקדמות לא כאלו. יוון היו כאן, גם ספרד, גם עוד כל מיני, אבל כזו פאניקה אני לא זוכר. בעצם, אולי אחת: המשחק הקובע עם צ'כוסלובקיה במוקדמות אליפות העולם 1986.

פשששש, איזה משחק זה היה. באותה שנה לא נקבעו נציגות אירופה לאליפות בזכות הדירוגים באליפויות אירופה, אלא דרך טורניר מוקדמות. בבית אחד אנחנו, צ'כוסלובקיה (שהיתה אז סגנית אלופת אירופה אם אני זוכר נכון), שוויץ ואנגליה. רק אחת עולה. את שוויץ ואנגליה ניצחנו פעמיים, כצפוי, אבל בברטיסלבה חטפנו 22 הפרש. למזלנו, הצליחו הצ'כים באופן לא ברור להפסיד לאנגליה, והגענו למשחק קובע ביד אליהו. אין הפרשי סלים ואין נעליים. מי שמנצח בנקודה טס לאליפות העולם בספרד. איך נהוג לומר במחוזותינו: משחק על כל הקופה.

כל המדינה התעסקה עם המשחק. גם אנחנו, בעמק. קבוצה שלמה מהקיבוץ התארגנה לנסוע, אבל לכו תמצאו כרטיסים בצפון בעידן טרום-אינטרנט וכד'. אי לכך ובהתאם לזאת, נאלץ אחד מאיתנו לנסוע במיוחד לתל אביב, לדחוף ולהידחף עם עוד הרבה מאוד אנשים, אבל לצאת בסופו של דבר עם הכרטיסים היקרים מפז בכיס. היידה, נוסעים ליד אליהו.

שעה וחצי לפני המשחק ואיזה טירוף בהיכל. מפוצץ זה לא מלה. רעש - זה גם לא מלה. בכלל אין מלים. כוחותינו, בראשות צביקה שרף, כוללים בין השאר את מיקי, ג'מצ'י, מרסר, לאסוף, ליפין, דניאל, ארי רוזנברג, עופר יעקובי (!). תומר ועדי גורדון כבר היו בסגל? נדמה לי שכן. אולי, לא בטוח. כל המשחק צמוד. אף קבוצה לא ממש בורחת. ביציעים רעש של ארבעה מטוסי 747 הממריאים בו זמנית. באמת שאין מלים.

חצי דקה לסוף שוויון 90, כדור שלנו. הצ'כוסלובקים, כמו כל מערכת השמש, יודעים למי הולך הכדור. אז הם יודעים. מ"ם-יו"ד לוקח את הכדור, עולה מהפינה הימנית שלו והלוח מתחלף עוד לפני שהזריקה מגיעה לטבעת. 90:92. אבל רגע, נשארו כמה שניות, מספיק בשביל שהכדור יגיע לאחד הצ'כים לשלשה די פנויה מהפינה. הזדקנתי בשלושים שנה עד שראיתי את הכדור פוגע בטבעת וקופץ החוצה, ומיד התפניתי להתחבק בו זמנית עם 217 איש שמתוכם לא הכרתי 218. יצאנו מההיכל בלי קול, בלי אוויר, אבל עם הרגשת התעלות שקשה להסביר. כמו באגדות, נשבע לכם.

הנבחרת עלתה בפעם השנייה בתולדותיה לאליפות העולם (שנייה, כן? גם ב-54' בברזיל היינו, לידיעת כל ההם שטוחנים את השכל עם ההופעה הבודדה שלהם במכסיקו), ונתנה טורניר סופר-מכובד. חמישה ניצחונות - על אורוגוואי, אנגולה, קובה, יוון וקנדה, מול חמישה הפסדים - לברית המועצות, ברזיל, איטליה, ספרד ואוסטרליה - היו שווים מקום שביעי מצוין. ריספקט לגמרי.

ומאז - שום דבר שדומה לזה, ובהחלט הגיע הזמן. ההם כל שני וחמישי משעבדים את תשומת הלב הלאומית, ולנו, כאמור, נשאר רק לקנא. אז באמת שיהיה להם לבריאות ובהצלחה בכל אשר יפנו, אבל חברים יקרים מנבחרת הכדורסל, לא יודע מה תעשו, אבל כדאי שזה יהיה מהר. כי אם יעברו עוד 21 שנה עד שנגיע לארץ ולהיסטריה המובטחת, יש מצב שבדיוק אהיה עסוק עם הנכדים המלכותיים ולא אוכל ממש להתפנות. לטיפולכם הזריז והמסור אודה. תודה.

shaharhermelin@gmail.com