השתאות היא מלה מעניינת. זו מלה שיושבת על הגדר בדרך כלל וקל מאוד להפיל אותה לאחד משני הצדדים – חיובי או שלילי.

מכירים את הזריקה של ג'יימי ארנולד בסיבוב, ביד אחת, מהפינה, בלי לוח, מארבעה וחצי מטרים? זו זריקה קשה מאוד לביצוע, שארנולד קובר להערכתי ב-50% הצלחה. עניין של מיומנות. אבל זו עדיין זריקה קשה, מה שגורם לכך שלפעמים, כשהוא מחטיא, מאשימים אותו מיד בהתפרעות, ברשלנות, ב"איזו מין זריקה זו", כלשון השדרים בטלוויזיה ולא משנה מי מהם. כולם.

וישנה הזריקה של ניקולה וויצ'יץ', ההוק-שוט השטוח משני מטר ולפעמים גם יותר. ברבע הרביעי במלחה הוא עשה אחד כזה מארבעה מטר בערך, מנקודה על המשטח שאפילו הוא לא רגיל לזרוק ממנה. קלע אותה כמו גדול מעל שחקן. זריקה קשה. וויצ'יץ' כל כך מתורגל בזריקה הזו, שלפעמים הוא משתמש בה במקום ליי-אפ קל. זה חלק ממנו. הוא מותיר אותך משתאה.

וישנה גם השתאות הפוכה, כזו שקרובה יותר לאכזבה או מוציאה אותך מהרגלים ונורמות שאתה חי לפיהם. מוסכמה ידועה כבר שנים היא זו שאומרת שדריק שארפ יבוא לעשות את העבודה ברגעים המכריעים, בטח כשמדובר במשחקי צמרת בליגה נגד היריבות החזקות של מכבי ת"א. שארפ עשה במלחה כמה דברים ברבע האחרון שנראו כמו חריגה בוטה מהנורמה שהוא עצמו הרגיל אותנו אליה.

למשל, עבירת התוקף המיותרת, המוזרה, הלא אופיינית והלא אחראית שלו על מריו 'ביג תחת' אוסטין, שנפל על הרצפה מלוא קומתו ועל כל כובד ישבנו. למשל, החטאות שתי זריקות עונשין ברגעים חשובים, שאם לפחות אחת מהן היתה נכנסת – וזו לא דרישה גדולה מדי או יוצאת דופן ביחס לשארפ – המשחק היה הולך,
בדיעבד, להארכה.

בקיצור, ההשתאות במקרה של שארפ באה בקטע השלילי של העניין. הנה עומד אחד הסמלים הגדולים ביותר בתולדות מכבי ת"א, מקום שביעי בקלעי כל הזמנים, ונותן דקות לא טובות ברגעים הכי חשובים במלחה. מקום בו כמעט תמיד הצטיין בעבר, היווה ראש המחנה ודוגמה לישראלים אחרים בקבוצה שלו, או איך שתקראו לזה, ופתאום הוא עושה שטויות.

זה דבר אחד לקבל לחובתך עבירת תוקף ברגע קריטי מנואל פיליקס. זה דבר אחר לקבל את אותה עבירת תוקף משארפ, כשהמשחק עומד על השולחן וממתין שמישהו ייקח אותו וינצח.

על וויצ'יץ' רואים לפעמים ייאוש ועייפות. כל מי ששיחק איתו ונחשב לחלק מהשושלת הגדולה והמצליחה של מכבי ת"א כבר עזב והתקדם מקצועית. אפשר להעריך, שלפעמים, בלילה, אחרי עוד הפסד, וויצ'יץ' אומר לכרית שלו: 'פייייי, קיבינימט, איך לא הלכתי לטורונטו ראפטורס. אפילו נסטרוביץ' וסלוקאר שם. מה, אני לא יכול? איך זה לא הסתדר, יא אולוהים'. אולי, כבחור רגיש, הוא אפילו מזיל דמעה. או במקרה שלו, נושך את האצבע (שמתם לב לתכונה הוויצ'יצ'ית הזו, כן?)

אבל שארפ? שארפ לא היה אמור ללכת לשום מקום. אין לו NBA בראש, אין לו טאו ויטוריה או אריס סלוניקי. הוא במכבי ת"א מקיץ 1996, והגיע עוד שנתיים או שלוש קודם לכן לישראל. לאן הוא יילך? זה המקום שלו והתרגלנו לקבל ממנו את הכי טוב כל הזמן ובזמן אמת.

וזו ההשתאות. לא רק ספאחיה או פיליקס או ההחטאה של הלפרין הפסידו את המשחק. גם דריק שארפ, איש הקונצנזוס, הפסיד אותו לא פחות מהם, ואולי יותר.