ססססס-אמ-אמ-אמק החורף הזה. התקפת וירוסים, חום גבוה, כאבי בטן, חולשות ושאר מרעין בישין שכאלה לא ידע הבית מזה הרבה מאוד שנים. עוד לא התאוששנו מענייני נסיכה א', שאחרי שבוע קשה מאוד חזרה סוף סוף לעצמה, תודה לאל, באה המלכה-האם ונפלה אף היא למשכב רציני. אי לכך ובהתאם לזאת, מיהר המדור להתייצב לצו שמונה כאבא וכעקר בית למופת, שזה מתבקש ומובן, אבל לכו תמצאו זמן לספורט בכלל, ולכדורסל בפרט בין כל הטיטולים, הסימילאקים, הכנת המרק והפירות, האמבטיות, הטיולים בחוץ וכו'.

אבל מאחר שבחמישי בערב חלה רגיעה יחסית, התפניתי קצת לצפות בירושלמים הולמים במכבים, ולהגות במחשבות שהתעוררו תוך כדי משחק ואחריו. למשל, לא חראם? תראו איזה משחק קיבלנו במלחה. אולי לא המשחק הכי גדול בהיסטוריה מבחינת כדורסל נטו (בעצם - בטוח שלא הכי גדול), אבל לא מעט מבצעים קבוצתיים ואישיים מכובדים-עד-מכובדים-מאוד-ולפעמים-אפילו-וואו, ובכל מקרה איזו אווירה, איזה קהל, איזה אמוציות. יופי של דבר, נכון?

נו, אז אני שואל אתכם בפעם האלף - לא חבל לוותר על עוד שניים או שלושה מפגשים כאלה, פלוס עוד שניים או שלושה מפגשים בנוקיה המלא לא פחות, בשביל "פיינל פור שהוא פשוט חגיגה" כמו שאוהבים לומר במנהלת? למה לוותר בכזו קלות על הפוטנציאל בה"א הידיעה למשהו אמיתי בליגה שלנו, שהיא שחונה ושכונה גם יחד?

כמובן שזה לא יעזור ולא ישכנע את הקופלים, אבל מה אכפת לי לשאול, לתהות וכמעט להתחנן: אולי בכל זאת? אולי נבטל השנה, ובאותה הזדמנות - גם סופית ואחת ולתמיד, את עניין הפיינל פור הזה, נצטרף לעולם הנאור ונקיים סדרות. לא משנה כמה, שלושה, חמישה, ואפילו שבעה משחקים, העיקר שיהיה שפוי וראוי, כולל הפרס המגיע בדין לקבוצות שסיימו במקומות הגבוהים יותר, בדמות יתרון ביתיות, עוד כמה לירות לחשבונות הגרעוניים וכו'. באמת, אולי בכל זאת?

הדבר האמיתי

אם כבר הזכרנו את הפיינל פור, כבר כתב פעם וצדק לגמרי אריה מליניאק (נדמה לי שזה היה הוא) שבאמת די להצמיד את הכותרת הזו לכל מפגש של ארבע קבוצות, כי פיינל פור יש אחד, והוא מתקיים בסוף השבוע באטלנטה.

כן-כן, את הכבוד והיקר הראויים יש לתת ל-NCAA ולטורניר הגמר של המכללות, ששיאו לא נקרא סתם פיינל פור, כמובן. הרי כדי להגיע אליו, צריכה קבוצה לעבור שני סופי שבוע של שני משחקים כל אחד. אין מועדי ב' ואין מקצי שיפורים. מתחילות 64. אחרי היום הראשון - בום, נשארו 32. עוד יומיים עוברים - טראח, 16. עוד וויקאנד, עוד בום-טראח ורק ארבע נשארות לעמוד.

זוהי ולא אחרת מהות הפיינל-פור. לא מגיעים אליו אחרי טורניר שנמשך חצי שנה בכל רחבי אירופה, בטח שלא אחרי ליגה משמימה-ברובה בת שלושה סיבובים בלתי מוסברים, וגם לא, עם כל הכבוד, בשלבים הסופיים של ליגת הנשים.

אז תקראו לזה טורניר גמר, חצי גמר, לא יודע מה, אבל הפיינל פור הוא אחד ויחיד, והשנה הוא של אוהיו סטייט (איזה שאקל הגרג אודן הזה, יא-וואראדי!), ג'ורג'טאון, פלורידה ויו.סי.אל.איי. בעד מי אנחנו? כאילו דא? יו.סי.אל.איי של אהרון אפללו כזה אולי?

פינת המעקב 1

ובחזית "מייקל פלפס נגד שאר העולם" הכל תקין ושפיר. מאז העדכון האחרון נוספו למאזן שתי מדליות זהב (200 מעורב אישי וארבע כפול 200) וכמעט מיותר להגיד - שני שיאי עולם מדהימים. הסך הכל כרגע עומד על חמש מחמש, כשעל הפרק שתי זהב כמעט בטוחות נוספות - 400 מעורב אישי וארבע כפול 100 מעורב - מה שאומר ששבע מוזהבות או-טו-טו על הצוואר.

אממה, מכשול רציני מאוד ניצב בדרכנו לשמונה משמונה. ב-100 פרפר שולט החבר האמריקאי, איאן קרוקר האדיר, ולצערנו דומה שהוא-הוא יהיה זה שימנע את השלמת המשימה במלואה. עם זאת ולמרות זאת, בעל משאבים בלתי נדלים הוא מייקל, ואולי ימצא את הדרך לגנוב גם את הזהב הזה, ממש כפי שעשה באולימפיאדת אתונה. לך על זה, ענק, העם מאחוריך, וגם מצדדיך ולפניך - הוא העומד.

פינת המעקב 2

הדרך מעבדות הלוזריות לחירות הווינרים עוברת באולם באור יהודה אצל גבעת שמואל. לכן, איזה סדר יחגגו ביום שני בגלבוע ובעפולה? נעקוב, נראה ונדווח.

shaharhermelin@gmail.com