אז מכבי קיבלה בראש מצסק"א, התבזתה עד אין קץ והיתה שותפה לאחד הגארבג' טיימים הארוכים בתולדות המשחק. ביג דיל. אין לי ספק שכל כלי התקשורת באירופה פשוט התעלפו מרוב תדהמה, ויצאו במהדורות מיוחדות שסיקרו את הסנסציה מכל זווית אפשרית. הנקודה היא לא ההפסד, כמו איך יוצאים ממנו תוך 48 שעות. שתי מלים בנקודה זו ממש -

בושה ואמונה.

איך, למה וכמה? הנה דוגמה. מהחיים, אלא מה. לפני לא מעט, ובעצם כבר הרבה שנים, שיחקתי באופן סדיר ורציף בקבוצת הכדורסל של כור מחצבתי, שאיישה בגאווה את אחד ממחוזות ליגה ב'. למעשה, היינו יותר חוג מקבוצה. פעם בשבוע "אימון", כלומר באים ומשחקים חמישה על חמישה, או ארבעה על ארבעה, כמה שיש, ופעם בשבוע משחק, לקראתו נערך כמעט מדי שבוע גיוס חירום פומבי, על מנת שחלילה לא נתבזה באי הופעה. כל שנה או שנתיים מישהו אחר מהשחקנים לוקח על עצמו להיות גם מאמן וזהו - יש קבוצה.

רוב השחקנים היו בני 30 ומעלה, חלקם כבר עבר את ה-40, מה שהצריך בכל משחק לא רק תלבושות וכדורים, אלא גם בלון חמצן או שניים. אי לכך ובהתאם לזאת, הקפדנו לשמור אזורית נסוגה - כלומר עומדים כמה שיותר קרוב לצבע (ו"עומדים" היא מלת המפתח במשפט, כמובן), ומשתדלים קצת להפריע לקבוצה השנייה ובעיקר לא לבזבז אנרגיות מיותרות. אז כושר גופני לא ממש היה, ובעצם - ממש לא היה, אבל כדורסל מדי פעם דווקא כן. כמעט כל החבר'ה שיחקו פחות או יותר כל חייהם, ורובם היה בעל הבנה סולידית עד טובה מאוד של המשחק. אז שיחקנו בשביל הכיף נטו, אבל על הדרך ניצחנו לא מעט משחקים, וגם כשלא - לרוב עשינו צרות ליריבים.

ערב אחד, באחת העונות בהן היה תורי לאמן, אירחנו את מובילת הטבלה והמועמדת העיקרית לעלייה. אתם יודעים איך זה: בכל שנה קם המשוגע התורן באיזו אגודה, מחליט שהשנה עולים ליגה, מגייס כמה גרושים ושלושה-ארבעה שחקנים שפעם היו שמות בליגה ארצית, נאמר, ואודורב - עולים ליגה. לא משנה שבדרך כלל שנה אחר כך האלופה הגאה היתה מתפרקת לגורמים בגלל החובות של עונת העלייה, אבל העיקר ש"רשמנו הישג גדול בהיסטוריה של המועדון".

לא זוכר בדיוק מי היתה הקבוצה. משהו מהקריות. מוצקין? אתא? ביאליק? אולי בכלל קרית ים? וואלה לא זוכר. לא משנה. הם נכנסו לאולם כאילו רק אתמול ניצחו את הסלטיקס בבוסטון גארדן. איזו תפיסה מעצמם, איזה זלזול מופגן ב"אוסף האולד-טיימרז מהרפת ומהפלחה". זיהינו ביניהם כמה פרצופים מוכרים, שבשנים עברו איישו בדבקות רבה את ספסלי אחת החיפאיות הגדולות בליגה הבכירה, אבל מה שיותר הדאיג אותנו היתה העובדה שלפחות מחצית של הסגל שלהם עוד לא ממש התחיל להתגלח באופן סדיר. ססססס-אמ-אמק, רק זה היה חסר לנו. למי יש כוח להתחיל עכשיו לרדוף אחרי חבורת צעירים, שלא מספיק שמוציאים לך את כל האוויר כשאתה מנסה לשמור אותם, גם בטח אוהבים ללחוץ על כל המגרש ולהמאיס עליך את החיים כבר מהג'מפ הראשון.

המשחק נפתח בדיוק כאשר יגורנו. הם רצים ולוחצים כאילו אין מחר, ואנחנו מתקשרים הביתה כדי שמישהו יביא עוד שניים-שלושה בלוני חמצן. שבע וחצי דקות למחצית, ואת זה אני זוכר כמו היום, הם מובילים ב-24 הפרש. אצלנו בבית, כן?

פסק זמן. רוב החבר'ה פשוט יושבים לתפוס קצת אוויר, ומתפללים שתהיה הפסקת חשמל, שהגג יקרוס, משהו שיביא להפסקתם המוקדמת של המשחק והשחיטה גם יחד. אני הייתי עסוק בלהתבייש. בחיי. לא שהמשחק הזה קבע לנו משהו (כמו, נגיד, עלייה לפיינל פור), היה אמור לזכות אותנו באיזה גביע או הועבר בשידור חי בטלוויזיה, כך שהמון אנשים יכלו לצפות בפדיחה (כמו, נגיד, המשחק של מכבי במוסקבה). פשוט התביישתי באיך שנראינו, ולא רק כי כך נראינו, אלא בגלל שכל מי שטיפה מבין את המשחק יכול היה לראות שמבחינת כדורסל נטו, אנחנו ממש לא נופלים מהם. בנושא הכושר הגופני - בטח, במוטיבציה בסיסית - גם (בכל זאת, הם בענייני עלייה לצורך התפרקות), אבל כדורסל? יש לנו הרבה מאוד מה להציע מולם.

וזה בדיוק מה שאמרתי לשחקנים. בהתחלה הם הסתכלו עליי במבט שהיה שילוב של "E.T. phone home" ו"באמ'שך - עזוב אותנו בשקט ותן לגמור את הסיוט וללכת הביתה להתקלח". אחר כך מישהו ציין את העובדה השולית שאנחנו כבר במינוס 24 נקודות בצל. "עזוב, כל ההפרש זה ההתלהבות והלחץ שלהם, לצד האפתיות שלנו", התלהבתי כאילו מי יודע איזה תואר יוקרתי מונח כאן על הכף. "בואו ננסה פעם אחת בחיים לשמור אישית, ובהתקפה נלך כל הזמן ל-ק' ו-י', להם יש יתרון על השומרים שלהם. יש שבע וחצי דקות למחצית, בואו נוריד את ההפרש ל-15. אחר כך נראה מה יקרה".

מסיבה לא ברורה, החבר'ה נתפסו לרעיון. אי אפשר לומר שיצאנו מפסק הזמן כמו פגז מלוע של תותח, בעיקר כי בחיים לא תמצאו פגז של תותח שנע במהירות של 0.003 קמ"ש, אבל היתה אמונה. בהחלט היתה. עברנו לאישית, התחלנו לשחק כמו בני אדם בהתקפה, וההפרש הלך והצטמצם לו. 21, 19, 16 ובמחצית רק 12. את הצרחות של המאמן שלהם בחדר ההלבשה שמעו גם בקריות. עכשיו היה תורם של השחקנים שלו להתבייש ולהאמין, אבל גם אם הם עשו זאת טוב בדיוק כמונו - הנזק כבר נעשה ואת כדור השלג אי אפשר היה לעצור.

חמש דקות בתוך המחצית השנייה פיגרנו רק בארבע, ושלוש דקות אחר כך כבר הובלנו בשתיים. כל החילופים, פסקי הזמן והצרחות לא עזרו להם. נגמר 12 לנו. מהפך של 36 נקודות ב-27.5 דקות. הם לא קלטו שזה באמת קרה להם. גם אנחנו, למען האמת. לא שזה מנע מהם לעלות בסוף העונה לליגה א', ולקרוס כלכלית תוך עונה או שתיים, כמובן, אבל הם זכרו אותנו עוד הרבה זמן. קצת בושה ואמונה. זה כל מה שהיה צריך כדי לעשות את השינוי. עובדה.

מחר הגומלין בנוקיה בין מכבי לצסק"א ואטורה מסינה. אין לי ספק שכל האנשים הקשורים לקבוצה התביישו במה שהלך במוסקבה. בטוח גם, שביניהם יש גם כאלה שמאמינים בכל לבם שאפשר לשנות ושדברים ייראו אחרת. כמה חבל מבחינתם שבנקודה זו הם ממש, אבל ממש טועים.

shaharhermelin@gmail.com