אני יודע, אני יודע, גם אני לא התכוונתי שהמדור יהפוך ל"סיפּוּרִימפּו" (מי שלא מכיר - אין לי מה לדבר איתו), או, חמור מזה וחלילה וחס, ל"חיים שכאלה". רק חסר שיגיח איזה עמוס-אטינגר-וואנאנבי, ובקול מלא פאתוס יכריז "מה אומר לך הקול הבא?". אבל מה לעשות שהמציאות חזקה מכל, והיא-היא שמזכירה ומביאה סיפורים מהחיים, בחיי שלא אני.

חוץ מזה, על מה לכתוב? עוד פעם על מכבי-צסק"א? נראה לכם? גם אחרי כל המלים ששפכנו עליהם, ועוד יותר אחרי ההצגה והניצחון הגדול של מכבי אמש, שהוציאו אותי, ובעצם את מי לא, טמבל? אני מעדיף לרוץ יחף על בקבוקים שבורים ותוך כדי כך לשתות נפט, תודה. שי דורון? כל הכבוד לה ואני באמת שמח בשבילה, אבל לפני שכל כלי התקשורת משריינים מקומות לנציגיהם להופעת הבכורה שלה במדי הניו יורק ליברטי במדיסון סקוור גארדן, נדמה לי שהיא עוד צריכה לעבור מחנה מוקדם כדי לקבל חוזה, לא? חכו קצת עם השמפניה.

אז בעקבות השתלשלות העניינים הדי בלתי מוסברת בעליל בין המלחאים לחבר'ה של חנוך מינץ, למה שלא נדבר על "משחקים מרובי הארכות - מבט מבפנים"? לא, לא זכיתי לקחת חלק באיזה שהוא אופן במשחק בן שש הארכות, אבל באחד עם שלוש דווקא כן, וגם זו היתה חתיכת חוויה לכל החיים. הנה תקציר האירועים מנקודת מבט של שופט, ואתם מוזמנים לקחת אותה ולהכפיל בשתיים, שלוש או כמה שבא לכם, כדי להבין מה עבר ביום רביעי על כל המתרוצצים על הפרקט באשקלון.

ראשית דבר, קצת רקע. הזמן: לפני משהו כמו שבע או שמונה שנים. האירוע: משחק קצוות בליגה הלאומית, בין מוליכת הטבלה לאחת מקבוצות התחתית. המקום: מבצרה של המובילה, שטרם נוצחה בו באותה עונה ולמעשה כבר הבטיחה את העלייה לליגה הבכירה. הסיכויים, כפי שהצטיירו לפני תחילת המשחק: איך נאמר, בענף-שאין-לנקוב-כאן-בשמו כבר מזמן היו מוציאים את המשחק מטפסי הניחושים. "קיבלנו משחק פשוט. צ'יק צ'ק - באים, שורקים, גומרים, הולכים", כך אמר הפרטנר שלי באותו ערב, אחד הוותיקים שבשופטי הסגל, ובכך חרץ מבלי דעת את גורלנו באותו ערב, שכן קרא תיגר על הכוח החזק ביותר ביקום, הלא הוא חוק מרפי.

המשחק החל בשמונה בערב. המחצית הראשונה התנהלה על מי מנוחות, והסתיימה ביתרון 12 למקומיים. "אמרתי לך, גומרים הולכים", שב הקולגה על המנטרה תוך כדי עצימת עיניים ואטימת אוזניים לפורענות המתרגשת ובאה על ראשינו. "לא יודע", עניתי על תקן הפסימיסט ונביא הזעם והחורבן גם יחד, "12 זה מאוד נזיל. שתי שלשות בתחילת החצי השני - וכל התמונה משתנה". דקה מחידוש המשחק ירד ההפרש לשש אחרי שתי שלשות רצופות, אחר כך לשתיים. נדנדה לכאן נדנדה לשם - שוויון. גם בסיום 40 הדקות. הולכים להארכה.

ברשותכם נוותר על שתי ההארכות הראשונות ועל רוב השלישית, במהלכן נשברו שיאי גינס באיבודי כדור, טעויות מנטליות והחטאות מהעונשין, ונגיע הישר ל-10 השניות האחרונות. עשרה שחקנים (משתי הקבוצות יחד) כבר בחוץ עם חמש עבירות, כולם, לרבות עבדכם הנאמן, קרועים מעייפות ורק חולמים על הסוף, וזה עוד לא נגמר. ממש לא.

נקודה הפרש למקומיים אבל הכדור של היריבה מתחת לסל בהתקפה. "נו? אולי נגמר הסיוט הזה, אה?", עברה בי המחשבה כשהגשתי את הכדור לפורוורד הצעיר והמוכשר, אבל גם מאוד לחוץ ומותש של האורחים, שבסך הכל צריכים סל קטן כדי לחולל סנסציה. בטח נגמר. הכנסת כדור איומה, יש לרגלי חברו לקבוצה והחוצה. כדור מקומי. שמונה שניות נותרו. שמירת לחץ אורחת לפני הכנסת הכדור, אבל הרכז הביתי מנצל טעות בחילוף בהגנה, ובורח חופשי ומאושר למחצית המגרש שממול, השוממת מאדם. המסירה הארוכה מגיעה אליו, וכל מה שהוא צריך לעשות זה לשמור על הכדור כמה שניות. נגמר, נכון?

זהו, שלא. הרכז, שככל הנראה הוכה בהלם מעצם בדידותו המזהרת, פשוט התחיל לרוץ עם הכדור בלי לכדרר. מה שאתם שומעים. "מה אתה עושה, דגנרט?", צרחתי עליו ללא קול, "מה אתה, ילד שהיום התחיל לשחק או רכז בלאומית? מקלחת, את חצי מלכותי (שני שקלים ו-14 אגורות, כולל מע"מ) אתן עבור מקלחת!". מה לעשות, חוק הוא חוק. שריקה לצעדים, והכדור חוזר לאורחים. הפעם, לצערם הרב, סמוך לסל שלהם, כשרק שש שניות נותרו על השעון.

המאמן המקומי מורה לרכז שלו ללחוץ את הפוינט-גארד האורח, כדי לא לאפשר לו לפתח התקפה נורמלית. ההוא, כנראה עדיין בהלם מאיבוד הכדור הבלתי מוסבר שלו כמה שניות קודם, לא מבין את ההוראה ואיך שהכדור מגיע לרכז האורח מבצע עליו עבירה. קולטים? הוא ביתרון נקודה, הקבוצה השנייה שלושה קילומטר מהסל וכמעט בלי זמן על השעון, והוא שולח אותם לקו! שיא גינס בטעויות מנטליות כבר אמרנו?

ארבע שניות לסיום. שתי זריקות לגארד האורח, שקבוצתו נמצאת כזכור במינוס אחת. "תקשיב לי טוב", אני אומר בלב ומגיש לו את הכדור, "או שאתה קולע שתיים, או שאתה מחטיא שתיים. עוד הארכה אתם תשפטו כאן בעצמכם. אני הולך הביתה". זריקה ראשונה - אפילו לא קרוב. זריקה שנייה. חיוור כמו סיד, הוא נושם עמוק וזורק. בטבעת והחוצה. הריבאונד של הסנטר המקומי ומיד עבירה עליו. שתי שניות לסיום. את הראשונה הוא קולע, את השנייה מחטיא בכוונה כדי שהזמן ייגמר. נגמר. 114:116 למקומיים תוצאת סיום.

המשחק התחיל בשמונה בערב. ברבע לאחת עשרה הגעתי למקלחת. לחבר'ה באשקלון לא היה כזה מזל.

shaharhermelin@gmail.com