מ.י. התקשר היום. ברור היה שהוא יתקשר היום, ועוד יותר ברור היה שהוא יתקשר בזמן הכי לא מתאים מבחינתי, כלומר כל היום, כל השבוע או כל החודש. נחזור ונדגיש: איש יקר עד מאוד הוא מ', באמת ובתמים יקר, אבל זוהי העונה הלחוצה ביותר בעבודה, וקצת קשה לי למצוא את הסבלנות הדרושה כדי להתמודד עם הדיונים הארוכים ופילוסופיית הכדורסל המורכבת, אליה הוא חותר כאילו היה מיכאל קולגנוב לפחות.

מה הפעם על סדר יומו של מ'? יותם הלפרין, כמובן, האיש והדומייה. "עזוב", פותח מ', "חבל על הזמן. אלה תומכים בחרם של הלפרין על התקשורת, אלה מתנגדים לחרם של הלפרין על התקשורת. תן לי לספר לך על מקרה בו נתקלתי פעם בארצות הברית, ותחליט אתה אם זה אומר או מזכיר לך משהו, או שלא, הולך?".

הולך, כאילו שיש לי ברירה. מסתבר שלפני יותר מ-25 שנה, בתקופת החורף, נסע לו מ' לטייל בארצות הברית. לא לניו יורק, לא לוושינגטון, גם לא ללוס אנג'לס, לסן פרנסיסקו לגרנד קניון או לפארק ילוסטון. שום מקום ושום אטרקציה תיירותית קונבנציונלית עמדו לנגד עיניו. רק שתי מדינות: אינדיאנה וצפון קרוליינה. וכידוע לכל, לתרגיל המתמטי של אינדיאנה פלוס צפון קרוליינה פלוס חורף ישנה תשובה נכונה אחת בלבד: כדורסל. הרבה כדורסל.

חמישה חודשים תמימים הוא בילה שם, בין אולמות הכדורסל המפוצצים של צפון קרוליינה, צפון קרוליינה סטייט, דיוק ואינדיאנה. משחקי גברים, משחקי נשים, הכל הלך, אבל לא פסיכופט-כדורסל כ-מ' יסתפק במובן מאליו. גם משחקי תיכונים, ואפילו חטיבות ביניים תפס האיש בשתי המדינות, בהן כידוע הכדורסל הוא הדבר הקרוב ביותר לדת, ואלי בעצם הדת היא הדבר הקרוב ביותר לכדורסל.

תוך כדי מסעו, מספר מ', פגש אינספור טיפוסים כלבבו, שהכדורסל הוא כל עולמם. יום אחד, המשיך, תוך רמיזה שהנה-הנה מתקרבת לה פואנטה כלשהי, עצר אי שם באינדיאנה, בדרך מעיירה אחת למשנה, במסעדת דרכים קטנה, ושם שמע בפעם הראשונה על ג'ון סמית. לא ברור, וגם לא ממש חשוב, אם זהו שמו האמיתי, מה שחשוב הוא הסיפור, שאמיתותו המוחלטת, כך מ', מוטלת בספק מסוים, אבל העיקר שיש סיפור.

ג'ון סמית, יודעים תושבי האזור לספר, היה אחד הכדורסלנים המוכשרים שראו מימיהם. מאלה שנולדו עם הכדור ביד. מיד כשחזר הביתה לאחר הלידה, תלה אביו של ג'ון סל חדש בחצר, קישט את חדרו של הפעוט בתמונות כוכבי הכדורסל הנערצים עליו, וחיכה. עוד לפני שלמד הילד ללכת, היה הכדור הצעצוע האהוב עליו (גם לאור העובדה שלא היו לו צעצועים אחרים), ולמעשה מגיל אפס לא החמיץ אף משחק של נבחרת התיכון המקומי - יושב על כתפי אביו וסופג את המראות והקולות. מיד כשנעמד על רגליו, היה ברור שכוכב נולד. מגיל צעיר מאוד פיתח יכולת כדרור נדירה, יד קטלנית מכל טווח, ותאווה בלתי ניתנת להשבעה לניצחונות ועוד ניצחונות. עם כל שנה שחלפה, הלך משחקו והשתבח, ומכל האזור הגיעו לחזות בפלא, לו צפו אך ורק עתיד מזהיר ב-NBA.

כשהגיע לתיכון, היה שמו של ג'ון סמית רשום בפנקסי כל הסקאוטים במדינה. ממוצעי הנקודות, האסיסטים והחטיפות שלו היו אדירים, והוא ניפץ לרסיסים את כל שיאי בית הספר. התקשורת, מטבע הדברים, ליוותה באישית לוחצת כל צעד ושעל שלו, תוך מתן הערכות, פרשנויות וניתוחים לגבי הקולג' בו יבחר, ומי תהיה קבוצת ה-NBA ברת המזל שתצליח לבחור בו בדראפט. הסמית-מאניה היתה בשיאה.

ואז, יום בהיר אחד, לחש מ' בקול הדרמטי ביותר שלו, הטיל ג'ון את הפצצה. לא סתם רימון יד, אלא משהו בסדר גודל של פצצת אטום. בלי שום סיבה נראית לעין, הוא פשוט הפסיק לשחק כדורסל. איש לא ידע או הבין למה. הוא פשוט הסתגר בביתו ולא יצא. "ג'ון החליט לא לשחק יותר", הודיע אביו בקול סדוק לעשרות המצלמות והמיקרופונים שצרו על בית המשפחה הקטן. "למה? מה קרה?", ניסו הכתבים לברר, אולם לא זכו לשום תגובה מהאב, למעט משיכת כתפיים חסרת אונים ודמעות בזווית העין.

הכל יצאו מדעתם מרוב סימני שאלה. גם התקשורת. במיוחד התקשורת. בתוך דקות מרגע פרסום הידיעה הדרמטית החלו לעוף באוויר ניחושים, השערות ותיאוריות ככוכבי השמיים לרוב. אמרו שהוא לקח סמים ופרש כדי שקלונו לא יתגלה ברבים. אמרו שאיזו בחורה שיגעה לו את השכל, שהוא חבר לכתות משונות, שזה הכל תרגיל יחסי ציבור, שהוא לא עמד בלחץ הפסיכולוגי ובציפיות ממנו - ופשוט התחרפן.

לא היתה אבן שהכתבים לא הפכו כדי להגיע לתשובה חד משמעית. כל מי שאי פעם ראה את ג'ון לשנייה וחצי ממרחק של שני קילומטר - הפך למקור יודע דבר. ציוניו בבית הספר, הדברים אותם אהב לקנות במכולת, הדרכים בהן אהב לרכוב על אופניו בשעות הפנאי – כולם נבדקו, נחקרו והתפרסמו בכותרות ענק, תוך "מציאת" קשרים בינם לבין ההחלטה הבלתי נתפשת.

אבל ג'ון שתק. חודשים עברו, ואף מלה מהאיש עצמו. מדי פעם יצא מהבית לשעה קלה, תוך שהוא חולף בין הכתבים שעוד חיכו ליד ביתו כאילו היו אוויר. הכל כבר אמרו נואש, לא האמינו שאי פעם ישמעו משהו ממקור ראשון, ואז הטיל ג'ון פצצה נוספת. באחד הימים, הוא הודיע באמצעות אביו כי למחרת ימסור הצהרה לתקשורת.

יום אחר כך, קשה היה למצוא ס"מ פנוי ליד בית משפחת סמית. כולם, עיתונאים ותושבי העיירה כאחד, הגיעו כדי לקבל תשובה. כל ערוצי הטלוויזיה והרדיו במדינה העבירו את הרגע הדרמטי בשידור חי. בדיוק בשעה היעודה יצא ג'ון מהבית, ופסע בצעד בטוח אל עבר עשרות המיקרופונים. דממת מוות השתררה כשהחל לדבר: "בוקר טוב לכם. במשך החודשים האחרונים שמעתי, ראיתי וקראתי את דבריכם לגביי, ויש לי רק דבר אחד לומר בנושא: הצדק עימכם". ולפני שהספיק מי מהנוכחים להגיב, שב ונעלם בתוך הבית.

לכשהתעשתו, החלו הכתבים כאיש אחד בניתוח האירוע המוזר, אולם תוך שניות הבינו שהם בברוך גדול אף יותר מקודם. איזה צדק עימכם? מי צדק? הרי עשרות תיאוריות, שרובן סותרות לחלוטין זו את זו, פורסמו בעניינו של ג'ון, אז איפה האמת, לעזאזל? לאיש לא היתה תשובה.

הזמן חלף, והתקשורת התייאשה. ג'ון תוייג סופית כלא שפוי, והסיפור התפוגג עד שנמוג. מדי פעם עלה שמו של ג'ון בשיחות כאלו ואחרות, במיוחד אלו שהתנהלו באולם הכדורסל בעת משחקי הקבוצה, אולם כל אזכור שכזה הסתיים חיש קל בהבעת צער על השיגעון הארור שנטל את דעתו. בשלב מסוים נעלם ג'ון לחלוטין. אמרו שעזב בחשכת הליל ונסע לחוף המערבי, אבל לאיש כבר לא ממש היה אכפת.

והנה, יום בהיר אחד, בעת שביקר את קרוביו בסן דייגו, נתקל מר מקליין, בעל חנות הדגים בעיר הולדתו של ג'ון - באיש עצמו. השנים בהחלט הותירו בו את רישומן, אולם מקליין זיהה אותו מיד, יושב באחד מבתי הקפה על חוף הים. "ג'ון?", שאל בזהירות ובחשש-מה. "מר מקליין!", אורו פניו של ג'ון, "מה שלומך? איזה יופי לראות אותך! בוא, שב וספר לי מה קורה בעיירה". מקליין, המום מהחמימות הפתאומית, מיהר להיענות לבקשה, ובמשך שעה ארוכה ישב וסיפר, ענה לשאלות על ההוא וההיא, מה קורה כאן ואיזה שינויים חלו שם.

כשהחל להחשיך, התנצל מקליין כי עליו לחזור לבית קרוביו, אבל רגע לפני שקם לא יכול היה להתאפק. "מה לעזאזל קרה לך, ג'ון? למה ברחת? למה שתקת?". "לא ברחתי, ושתקתי כי לא חשבתי שתבינו", באה התשובה, "פשוט החלטתי שלא בא לי לשחק יותר, והחלטתי ללכת וללמוד את מה שאני באמת אוהב. זה הכל. פשוט ישבתי ולמדתי". "עכשיו אני באמת אני לא מבין כלום", אמר מקליין, "איזה לימודים בראש שלך? הרי לא יצאת מהבית, שבו - למיטב זכרוני - אין שום ספר, פרט אולי לברית החדשה. מה בדיוק למדת?". "לא הייתי צריך שום ספר", חייך ג'ון, "כל מה שהלך בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה הספיקו לי לגמרי לרכוש את כל הידע לו הייתי זקוק. עובדה, כבר 11 שנה שאני כתב ופרשן באחד העיתונים הגדולים כאן בסן דייגו"...

shaharhermelin@gmail.com