אז ליאור אליהו ויותם הלפרין נבחרו הלילה אי שם במחצית התחתונה של הסיבוב השני בדראפט. האח, הידד, כיפק היי וג'ימלייה ג'ים. כמו שאמרו הגששים, ירום הודם: "ממש נפלתי ברצפה בכסא". כלומר, אם הם שמחים (אליהו בטח, הלפרין בטח שלא) - אני שמח בשבילם, אבל אולי הגיע הזמן לרסן קצת את אובססיית "הישראלי הראשון ב-NBA" שלנו? של כולנו?

עכשיו, בשיאו של האנטי-קליימקס, נסו לשחזר את הכותרות הרלוונטיות במדורי הספורט בשבועות האחרונים. לא מלה במלה, אבל הן הלכו בערך כך: "הלפרין הותיר רושם מצוין במחנה המועמדים לדראפט", "פרשנים בכירים בארה"ב: להלפרין סיכוי מצוין להיבחר בסוף הסיבוב הראשון או בתחילת השני. אליהו לא מספיק טוב", "הערכות בארה"ב: פורטלנד תבחר בהלפרין במקום ה-30" וכו' וכו'. התגייסות תקשורתית מאוחדת ומופתית, שמקורה, מן הסתם, בווישפול ת'ינקינג הלאומי לראות סוף כל סוף אחד משלנו עושה את זה שם.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים (איך באמת השיר הנפלא הזה עוד לא כיכב ב"שיר אחד ביום"? סלע? אניוואן?). לא היה כאן כמובן שום חידוש, אלא שחזור מדויק של פרקים קודמים בקמפיין, שהחל עוד בימי מיקי ברקוביץ' ו-UNLV, עבור בג'מצ'י, הנפלד, שפר כמובן, וכלה בקטש ושביתת השחקנים ימ"ש, שמנעה ממנו כנראה להגיע לגארדן ו...ומה בעצם?

ופה בדיוק הנקודה. כנראה שלא יותר מדי. עם כל הצער שבדבר, לא ממש נראה לי שמישהו מחברי הרשימה הנ"ל, כל אחד בזמנו כוכב אירופי לגיטימי, היה הופך להרבה יותר מרול-פלייר ממוצע ומטה במונחי NBA, שלאורך הרוב המוחלט של המשחקים מתפקד על תקן "היניב גרין של הסיקסרז / ניקס / קליפרז" וכו'.

ונניח שהלפרין ואליהו יחליטו ללכת הלאה עם חלומם, יצליחו להשלים את דרך החתחתים, יעברו את המחנה הסופי של יוסטון וסיאטל ויירשמו אחר כבוד בסגל קבוצתם. מה אז? לכולנו ברור שעם כל הרצון הטוב, הלפרין הוא עדיין לא ג'ינובילי, ואליהו קצת רחוק, ולא רק גיאוגרפית, מנוביצקי. אי לכך, "יש לנו נציג ב-NBA" יתבטא במה? בדיווחים כמו אלה שליוו בעונה החולפת את יאסיקביצ'וס (שמחוסר ברירה תקשורתית גויר והולאם כהלכה), בנוסח "אינדיאנה ניצחה את בוסטון. שאראס לא שותף"? האם גם שלוש, ארבע, עשר דקות לערב, עם 2.4 נק', 0.6 ריבאונדים ו-1.2 אסיסטים יזקפו את גאוותנו הלאומית לגבהים שטרם נודעו? זה מה שיעמוד במוקד שיחות הקפה של הבוקר? לא נראה לכם, אולי, קצת, טיפה'לה לא לעניין?

לא ירשים אתכם הרבה יותר ויעזור לכולנו, בעיקר להם, אם הם יהיו שחקני חמישייה מובילים בקבוצות צמרת בספרד, איטליה או יוון, תוך כדי צבירת תמונות שער, מוניטין ובעיקר יכולת שמקורה בדקות משחק בפועל (כן-כן אני יודע לבד: "באימונים בסוניקס / רוקטס / מכבי מקבלים הרבה יותר מאשר בדקות משחק בקבוצות אחרות". בטח. לכו עם זה)?

אני מאוד מקווה שהלפרין ואליהו יצליחו, ישגשגו ובעיקר יהיו מאושרים. באמת. היכן שזה לא יהיה - בארה"ב, באירופה, או אפילו בישראל, ארץ הליגה-הסגורה-מראש. אבל עוד לפני שהם חוזרים לכאן, כדאי שכולנו, כולל כולנו, נחזור קצת לפרופורציות, לא?