ימים קשים עוברים על כוחות המדור, ימים קשים ולחוצים. לא-לא, בבית הכל בסדר, תודה. למלכה-האם, ליורש העצר ולנסיכות שלום צודק ובר קיימא (טפו-טפו-טפו, חמסה-חמסה). העניין בימים אלה הוא העבודה, שלא נדע. מה לעשות שסחבק עמל וטורח במסגרת ארגון קטן אך מופלא ביותר בשם המועצה לשימור אתרים, העושה ימים כלילות על מנת שמבנים ואתרים חשובים מימי ראשית ההתיישבות בארץ יישמרו גם עבור הדורות הבאים, שכך אולי יזכרו שהרצל, טרומפלדור ובן-גוריון הם משהו מעבר לשמות של רחובות ושדה תעופה.

בקיצור, כל שנה בתחילת חודש מאי מארגנת המועצה עשרות אירועים בכל הארץ, שמטרתם לחשוף את הנושא לקהל הרחב, באמצעות סיורים מודרכים, ערבי שירה וסיפור, ימי עיון וכו' וכו', שאגב מאוד שווה לכם לבדוק, גם משום שחלקם הגדול מוצע לכם ולכל בית ישראל חינם אין כסף לגמרי - הנה, קראו בעצמכם כאן. אבל לקראת כל אלה יש המון עבודה, שגוזלת גם זמן יקר מהבילוי היומי עם המשפחה, וגם זמן שבימים כתיקונם היה מוקדש לכדורסלע.

ובכל זאת, ומאחר שכרגע אין לי ממש כוח וחשק להתחיל להתעסק עם השוטף (קודם נחכה שישטוף, אחר כך שידבר איתנו), הנה סיפורון שמתקשר, אבל מכיוון אחר לגמרי, לתחום השימור וההיסטוריה, שזה עתה זכה כאן לפרסום חינם.

באחת מגיחותיי לארה"ב, הגעתי לביקור אצל חברים בעיר הנקראת יורק. לא ניו יורק, סתם יורק, השוכנת לה מעדנות במדינת פנסילבניה. סביר להניח שלרובכם אין מושג מה, מי ולמה היא יורק, ודי בצדק. עיר נחמדה אמנם, אולם ממש לא ברשימת האטרקציות הסטנדרטיות שמציעה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עובדה זו, אגב, ממש לא מפריעה לתושבי יורק להתגאות בכל מקום בעובדה ההיסטורית שעירם, היא ולא אחרת, היתה הבירה הראשונה של ארצות הברית. זה אמנם קרה לפני 230 שנה, וזה היה למשך תשעה חודשים בלבד, אבל עם עובדות לא מתווכחים. פששששש, התרשמנו. נקסט.

שבועיים ומשהו ביליתי (?) ביורק, אבל יום אחרי שהגעתי לשם, כבר מצאתי לי איפה לשחק כדורסל. מגרש שכונתי סימפטי ביותר, אליו נקבצו ובאו כמה פעמים בשבוע חבר'ה על הכיפאק, שכמה מהם יכלו בשקט לשחק אצלנו בכל אחת מקבוצות הליגה הלאומית, אם לא למעלה מזה. אחד מהם היה גיל. לא יודע אם זהו שמו הפרטי או שם משפחתו, אבל כך הוא הציג את עצמו. גארד מהיר כמו שד עם יד מצוינת, וסירוב מוחלט לקבל הפסד כאופציה ריאלית. התיידדנו כבר בפעם הראשונה שהתייצבתי במגרש, ומאז השתדלנו בכל פעם להצתוות לאותה קבוצה.

ביום שישי אחד, כשסיימנו לשחק, נפרדתי מגיל ושאלתי מתי תהיה הפעם הבאה שהוא מתכוון לפקוד את המגרש. "תבוא ביום ראשון בתשע וחצי", אמר גיל בחיוך מסתורי-משהו, "אבל אל תאחר, אחרת אולי תפסיד". "אפסיד את מה?", שאלתי. "תבוא בתשע וחצי וזהו", ענה גיל והסתלק.

בתשע ורבע כבר הייתי במגרש, סקרן מאוד לראות איזו אטרקציה מייעד לי גיל. הוא הגיע חמש דקות אחריי, אבל להפתעתי, במקום לעלות על המגרש, להתחיל לזרוק לסל ולהבטיח את מקומו בין העשרה הראשונים שמשחקים, כפי שעשה תמיד, התיישב גיל בצד והביט בציפייה לכיוון הרחוב הסמוך. כשהסתכלתי לעברו בפליאה מסוימת, שמתי לב שעוד כמה מהפרצופים הקבועים שכבר למדתי להכיר - יושבים לצדו. "מה קורה גיל?", שאלתי, "לא משחקים היום?". "משחקים, משחקים, אבל אחר כך, לא עכשיו", הוא חייך, "בוא, שב קצת לידי. יום ראשון הוא היום של הפראיירים". לא הבנתי כלום, אבל עוד לפני שהספקתי להמשיך ולחקור, חטפתי מרפק
ישר לצלעות וגיל לחש "הנה הם".

שקלתי עמוקות האם לתת מענה ציוני הולם למרפק שזה עתה ספגתי בדמות ראסיה למפתח הלב, אולם עוד לפני שנפלה ההחלטה, ראיתי אותם. שישה חבר'ה, אם אפשר לקרוא כך לאנשים שהצעיר בהם נראה בן 50 לפחות, מקריחים, חלקם עם כרס ראויה ביותר, וכולם במצב רוח טוב עד מצוין. עלו על המגרש השומם למדי, והתחילו להעיף כדורים לכיוון הסל. במשך דקה-שתיים עקבתי אחריהם, אבל מאחר שאחוזי הקליעה בשלב זה הזכירו את אלה של יסאיטיס ביורוליג, הפניתי עוד מבט שואל אל גיל. "חכה-חכה", הוא לחש, "עוד לא הגיעו מספיק פראיירים".

עברו עוד איזה עשר דקות של ציפייה חסרת סבלנות מצד גיל וחבריו, וחוסר הבנה מוחלט מצד, ואז נמרח חיוך של ניצחון על פני המקומיים. מספר צעירים הופיעו מאי שם, בילו דקה או שתיים בזריקות חסרות תוחלת לסל, ואז ביקשו לקיים משחק כהלכתו על מגרש שלם. אחד מהם ניגש אל הוותיקים, שעדיין נראו לי בלתי מרשימים בעליל, ושאל אם בכוונתם לפנות בקרוב את חצי המגרש עליו שיחקו. "לפנות? no way", ענה לו אחד מהם, "אבל אם בא לכם, אפשר לארגן משחק - אתם נגדנו".

לקח לצעיר כמה שניות כדי להשתכנע שמדובר בהצעה רצינית, ועד שתי דקות כדי לשכנע את חבריו להסכים לעימות, שעל פניו נראה כצער בעלי חיים. המשחק יצא לדרך, ובן רגע התברר שאכן מדובר בצער בעלי חיים ובכוחות לא שקולים לחלוטין. האולד-טיימרז פשוט קרעו להם את הצורה. לא ראיתי דבר כזה בחיים. הכל אמנם בהילוך מעט אטי, אבל איזה תיאום, איזה מסירוֹת, איזו תנועה ללא כדור, איזה צליפות מכל טווח, איזה עזרה בהגנה וסגירות לריבאונד. פשוט חבל על הזמן. משחק ראשון 4:12, משחק שני 2:12 ורק במשחק השלישי התעייפו קצת הוותיקים, ואולי גם ריחמו קצת על יריביהם האומללים, והניחו להם לקלוע שבע נקודות תמימות. גיים, סט, מאץ'.

אחרי שהתפזר אבק הקרב ושתי הקבוצות נטשו את האזור, האחת באיטיות מבודחת ומרוצה, והשנייה בשן ועין, כאילו בלעה אותה האדמה, קמנו ממקום מושבנו ועלינו למגרש. "גיל, מה לעזאזל היה הדבר הזה?", שאלתי. "הדבר הזה היה הקבוצה של אדי", אמר גיל בחיוך, "אחת לשבועיים, ביום ראשון, הם כאן. אדי ודייויד, הבלונדיני, שיחקו פעם יחד בווילאנובה. הגבוה, ג'ק, היה לפני איזה מאתיים שנה שחקן חמישייה בפן-סטייט, וגם האחרים ידעו ימים לא רעים בכלל בפיטסבורג, סיטון הול וכאלה. בפעם הראשונה שנתקלתי בהם נראיתי בדיוק כמו החבר'ה האלה כאן היום: צעיר ושחצן בתחילת המשחק, ושיאן העולם בספרינטים בסיומו. טסתי הביתה ויומיים לא יצאתי אחרי האוניברסיטה שהעבירו לי. מאז, אני מגיע רק כצופה".

"אבל מה הקטע? הרי כבר בטח כולם מכירים אותם ביורק. איך הם מוצאים פראיירים חדשים כל שבועיים?", תמהתי. "אה, זה כבר בזכותנו", צחק גיל, "בכל מקום במדינה ומחוצה לה שאנחנו, החבר'ה שאתה רואה כאן, מסתובבים, בין אם לצרכי עבודה ובין אם סתם לבילוי, אנחנו דואגים לספר לכל מי שרוצה לשמוע שיש ביורק קבוצה שטרם הפסידה. אין דבר שמדליק את השחקן השכונתי המצוי יותר מצירוף המלים האלה, וסמוך על מי ששומע על כך לראשונה שתוך עשר דקות הוא מארגן קבוצה ומגיע. את התוצאות ראית לבד".

"אבל מה יוצא לך מזה?", לא הבנתי, "הרי הם לא משלמים לך או משהו". "מה יוצא לי?", ענה גיל בטון של נמאס-לי-כבר-מהישראלי-הפרימיטיבי-הזה, "איפה בדיוק אני מארגן לי הצגה כזו פעם בשבועיים, ועוד בחינם? קדימה, דיברנו מספיק. בוא נשחק קצת".

אחרי שעזבתי את יורק המשכתי לוושינגטון, ומשם לחוף המערבי. בכל מקום בו הזדמן לי, סיפרתי לאנשים על המופלאים מהמגרש השכונתי ביורק. כמה ימים אחר כך, לפני שטסתי חזרה הביתה, התקשרתי לגיל כדי להיפרד. "לא תאמין", הוא אמר, "ביום ראשון האחרון הגיעו חבר'ה מוושינגטון די.סי. מוושינגטון! אמרו ששמעו מאיזה תייר אגדה על קבוצה בלתי מנוצחת, ובאו לבדוק את העניין באופן אישי. דווקא הצליחו לקלוע 12 נקודות, בשלושה משחקים יחד. אדי מוסר תודה. גם אנחנו, היו קטעים".

shaharhermelin@gmail.com