קודם כל, הפתעה. היום חופש מהגנים ומבתי הספר, מה שאומר שאיתי ונגה כאן. נוסף לזה, גם לאריסה כאן. המנקה, למי שלא עקב עד היום. על כל זה תוסיפו את העובדה שהילד התעורר אתמול לראות את יוטה נגד יוסטון והוא חורפ חזק מאוד כרגע, מה שאומר שאי-אפשר לנקות את החדר שלו. וזה גורם ללאריסה להיות עצבנית. כשלאריסה עצבנית, גם אני עצבני. היא משדרת לחץ, היא לא מבינה ממש עברית, היא טיפוס מוזר והיא לא מהססת לעשות פרצופים לחוצים וחמוצים כשמתברר לה שהילדים בבית והולך להיות לה קשה לנקות היום. מילא אני, אלי היא התרגלה. אבל שלושה בבת אחת? מוגזם.

אני יכול להבין אותה, אולי, אבל היא לא מעניינת אותי כרגע. אני בעיקר עייף, כי אין יותר גרוע מאשר לקום מוקדם בבוקר ביום ראשון אל פתחו של שבוע חדש. אבל זה לא חדש. אני תמיד עייף. תראו לי עוד אדם שיושב כל כך הרבה שעות ביום מחשב ולא נעשה עייף בסופו של דבר. רעיית הנשיא אי-שם בענייניה. טוב, היא אף פעם לא פה כשזה באמת נחשב. או שכן, אבל אני לא מקפיד מספיק לשים לב ולהעריך. איייי, כזקן בן 84 קמתי הבוקר הזה, לא נכחיש זאת.

את יום ראשון צריך לפתוח, נניח, ב-12.00, כדי לא לקבל את העצבים על שבוע עבודה חדש בבת אחת לפרצוף. קצת כמו התקפת מעבר בהליכה. נגיע לשם, אבל בקצב שלנו. עכשיו, אחרי שהבנתם את הסיטואציה, בואו נראה אם אני מסוגל להמשיך מכאן ולהתנהג כאילו כלום.

אז כן, יש גמר יורוליג היום כפי שהודיענו השכם בבוקר דובר כדורסלע, ר. מילר, בפינת 'רואים עולם'. נצפה לזה? בהחלט. נצפה בזה? בוודאי. נתרגש? לא, לא ממש. קשה להסביר אם זוהי שחיקה, סדרי עדיפויות אחרים מאשר בעבר או סתם אהבה שגווניה הרומנטיים התאדו לטובת חוסר אכפתיות. אני חושב שהמציאות כופה את עצמה. החיים אחרים מאשר פעם.

זה מתחיל בקטנה והולך ומתגבר עם הזמן. ביום ששי היתה לנו ארוחת ערב משפחתית מחוץ לבית. ומה לעשות שמלאגה נגד צסק"א ישב בול על ההתארגנות לקראת היציאה. כולם צריכים להתקלח, להתלבש, וכבר מזמן עברו הימים שאתה אדון רק לעצמך. נסו לשלוח את הפלאי למקלחת מיוזמתו. הבן אדם מושך, מושך ומושך זמן בלי סוף. צריך לכוון אותו, לנג'ס לו, להציק לו, לשאוג עליו. בסוף זה קורה.

אחר כך צריך להיכנס למכונית ולנסוע. כן, על המשחק. ברגעים שאני משיט את הביואיק הכסופה שלנו מתנהלים קרבות ריבאונד בין נאצ'ו דה מיגל לתומאס ון דן שפיגל ואני לא רואה שום דבר מזה. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאפילו לא האצתי. פעם זה לא יכול היה לקרות.

ואז אתה מגיע לארוחת הערב ומתברר שהמשחק כבר נגמר. מה, צסק"א ניצחו ב-12? אבל איך, הרי הצצתי קודם והיה 44-44? היצר הקדום של ההתעניינות, המתח הפנימי והרצון לראות ולדעת גוברים עליך, הם עדיין כאן, אבל זו מעטפת מלאה חורים שכבר לא שומרת עליך כמו פעם, מוגן מהעולם וחי בבועה משלך. יש אלף פעילויות קטנות ומטלות קטנטנות שגורמות לך להחסיר עוד דקה ולאבד עוד אינפורמציה, והשאלה היא רק איך תצליח לשרוד ולהישאר פריק של כדורסל בתוך כל זה. רוב הזמן זה עובד איכשהו, אבל הולך ונעשה קשה.

הנה איתי קם. עכשיו לאריסה עוד יותר עצבנית. היא בטח קיוותה שהוא יישן עד לצהריים ושתיחסך ממנה עבודת הניקיון בחדר שלו. הוא עצמו די מעופף. "אבא, מי ניצח בסוף?", הוא שואל וקולו צרוד משינה, אוזניו לא שמעו עדיין שיאו מינג שוב הפסיד.

"מה, לא ראית?"

"ראיתי, אבל נרדמתי לקראת הסוף", הוא עונה. ממתי ילדים בני 8 צריכים לקום בארבע וחצי כדי לראות משחק? ומילא זה, הפעם הוא גם התבלבל, כיוון שעון ל-2 בלילה בטעות ורצה שאבוא לראות איתו. למזלי עוד הייתי ער, הרחתי שהוא יעשה לי אמבוש. בקיצור, נדפק לו כל הלילה. וגם לי.

איך, איך פותרים את דילמת העייפות והשינה הלא מסודרת? כבר שנים שאני חושב על זה ולא מסתדר. הלוואי שאפשר היה להיכנס למיטה ב-10.30 בכל ערב ופשוט להירדם, אבל זה לא קורה. ולחשוב שבעוד כמה חודשים עומד להגיע לכאן איתי 2 (שם עוד אין לו, אבל העניין בטיפול). מה יהיה אז, כשהוא יגיע? רק האל הטוב יודע. האם אנחנו בנויים לסיבוב שלישי? קצת מאוחר לדון בשאלות היפותטיות מהסוג הזה. הוא כאן. וזה רק עניין של זמן עד שהוא מגיע במלוא הדרו.

אוקיי, אז היום גמר היורוליג. נו, בסדר. המזל הכי גדול הוא שמכבי ת"א לא שם, אחרת עוד הייתי צריך לשחק אותה מתלהב. אבל אתם יודעים מה, בואו ננסה לעשות מזה משהו שמח, כי מסינה ואוברדוביץ' וגם אתם בטח לא אשמים בזה שהלך לי הלילה.