"לא מכיר אף משימה יותר מטורפת וכפוית טובה, מאשר לנסות ולהיות השומר שלו. אני מעדיף לחצות עירום ויחף את Death Valley בקליפורניה באמצע אוגוסט, ולא לרדוף אחריו ולעשות מעצמי צחוק בשידור חי מחוף-לחוף", כך התבטא לפני מספר שנים שחקן NBA ששמו ממש לא זכור לי כרגע, כשהתבקש להתייחס לכך שהוטל עליו לנסות, לשווא מן הסתם, ולהצר את צעדיו של מייקל ג'ורדן. אמר, וכמובן לא הגזים בכלל.

דברים ברוח דומה, אם כי בווריאציות כאלו ואחרות, שמעתי וקראתי לאורך העונה מפי שחקנים שגורלם התאכזר אליהם בדמות הוראות לשמור את קובי בראיינט, לברון ג'יימס ועוד אי אלה מגה-סטארים, ולא שכחנו את הקרובים יותר אלינו מבחינה גיאוגרפית, שבמהלך השנים רדפו ללא הואיל אחרי דראז'ן פטרוביץ' המנוח, ניקי גאליס יבדל"א ורבים-רבים אחרים.

ברם אולם, הרשו לי לחלוק על הקביעה המלומדת הזו, ובו-זמנית להחליף לרגע ענף. ככל שאני עוקב יותר, ואני עוקב יותר, אין לי כל ספק כי ישנה בתחום הספורט משימה הרבה יותר מטורפת וכפוית טובה - להיות שוער בכדוריד. כל דקת צפייה בסדרת הגמר-יד בין שתי הראשל"ציות, הנמצאת כרגע בעיצומה, רק מדגישה ומחזקת את המסקנה הזו.

לא, באמת - מה זה העניין הזה? המון דברים טובים מצאתי בכדוריד: עוצמה, פיזיות, מהירות, יכולות אישיות סופר-גבוהות, מהפכים, מאמנים דומיננטיים, יריבויות ספורטיביות ראויות ביותר, קהל פנאטי ומה לא, אבל את הנושא של השוערים לא הבנתי. מי הם האנשים האלה, שבדעה צלולה (?) ומתוך בחירה חופשית (??) הופכים את עצמם למטרות נעות לכל מיני עידן מיימונים?

כאילו מה? כשהם ילדים או נערים, ורק עושים את צעדיהם הראשונים בכדוריד, ניגש אליהם איזשהו מאמן ואומר: "בוא חמודי, אתה פשוט נולדת להיות שוער. רואה את הקורות האלו, לך, עמוד ביניהן ונסה לעצור את כל הפגזים שיעיפו אליך, ובעיקר עליך. אל תדאג, לצעירים האלה עדיין אין מספיק כוח. המקסימום אליו מגיעות הזריקות שלהם הוא 120-100 קמ"ש, וגם רמת הדיוק שלהם לא משהו, כך שפגיעות ראש חמורות הן די נדירות בגילאים הללו. כשתגיע לבוגרים זה כבר יהיה 200 קמ"ש, אבל עד אז ממילא תאבד את התחושה ברוב חלקי הגוף, כך שאין שום בעיה"?

לא ברור. באמת לא ברור לי. שוער בכל ספורט שהוא נראה לי תפקיד המצריך קודם כל רמה מסוימת של פסיכוזה - בין אם בענף-שאין-לנקוב-בשמו, בין אם בהוקי שדה ובהוקי קרח, ואפילו בכדורמים - אבל כדוריד זה פשוט השיא. מזוכיזם טהור ומזוקק.

לנסיכה א' יש חברה טובה בבית הספר, שאביה היה במשך כמה שנים טובות שוער כדוריד, כולל בליגה הבכירה. בשבוע שעבר, ליד מדורת ל"ג בעומר, הוא סיפר לי איך פעם אחת חטף בומבה ישר לפנים מאחד המפציצים הגדולים בליגה, שבא מולו באחד על אחד: "כשיצאתי לנסות ולבלום אותו, פתחתי מתוך אינסטינקט את הפה. הכדור שלו התלבש לי בול באמצע הפרצוף, והזריקה היתה כל כך חזקה, שהכדור פשוט ננעץ לי בשיניים ונשאר שם. לא שאני זוכר את זה קורה, אבל סיפרו לי הכל אחרי שהתעוררתי בבית החולים...".

"אז למה?", שאלתי, "למה בחרת, או הסכמת, או אני לא יודע מה להיות שוער כדוריד?". "מה זאת אומרת למה? שריטה", הוא אמר, "אתה יכול לעשות משהו נגד שריטה? אני לא". האמת, גם אני לא. החלמה מהירה לפצועים.

ובינתיים בבאר שבע

וחזרה לענף שלשמו אנו מתכנסים כאן על בסיס יומי. היום, יום חמישי, שבע בערב לפי שעון הנגב, משחק מספר 2 בסדרת הגמר של הליגה הלאומית. כוחותינו מהדרום, שבמשחק הראשון עמדו בגבורה מול החולונייה, אולם לבסוף נכנעו על חודן של שלוש נקודות - מתייצבים למערכה השנייה והקובעת. נכון שמדובר בסדרה של הטוב מחמישה, אבל מפיגור של 2:0 אני לא רואה אותם חוזרים לצערי. איטס נאו אור נבר.

אז קדימה בחורים, לתת את הכל כי אין מחר. שיהיה בהצלחה ואל-אל ישראל ברוך.

shaharhermelin@gmail.com