הנה שלל נקודות קצרות שאספתי די מהר, לאחר צפייה בחלקים מהמשחק בין סן אנטוניו ליוטה ג'אז אתמול. גמר המערב, יעני.

1. אני כנראה לא מסוגל לראות משחק NBA מהתחלה ועד הסוף. לא יודע מה קרה, מתי זה התחיל ואיך נולד השבר העמוק הזה ביני לבין הליגה שם, אבל זה המצב. שווה תחקיר מעמיק, או אולי שתי פגישות אצל פסיכולוג.

2. רגע, אולי זו תשובה חלקית. תוך כדי המשחק (ושימו לב, לא תוך כדי פרסומות), מצאתי את עצמי גונב שתי דקות עם חדשות הספורט, שתי דקות באינטרנט, שתי דקות בשירותים ושתי דקות בהכנת קפה. הכל על השידור עצמו ולא בפרסומות, כמו פעם, כשה-NBA היה קדוש ואסור היה להחמיץ אף רגע. יכול להיות שזה פשוט פחות מעניין אותי מאשר פעם, אפילו שקשה ולא נעים להודות בזה?

3. מסתכל, בודק. את אוברטו, גיריצ'ק, טוני פארקר, אוקור, ג'ינובילי, אלסון וקירילנקו, אני כבר מכיר מלפני שנים. מאצלנו בשכונה, מאירופה. תכל'ס, למעט דרון וויליאמס שהוא באמת חתיכת שחקן ודבר חדש בשמי ה-NBA אם להיות מליצי, אין שם שום דבר רציני לחדש לי. אפילו פי ג'יי קרליסימו, מי שאימן פעם את אסף ברנע בסיטון הול אם אני לא טועה (ואם כן אז ממש לא נורא), ממשיך לשבת שם על הספסל ולעזור לפופוביץ'. לא היינו בסרט הזה כבר?

4. מי לימד את טים דאנקן לזרוק ככה עונשין? בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא זרק אחרת נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא. מה שכן, הכדורים נכנסים. אבל התנועה הזו כל כך מכאנית, שזה מעלה שאלות ותהיות. איך יכול להיות שהביג מנים התותחים כמו שאקיל ודאנקן נראים כמו דבילים עם דיפלומה כשהם עומדים על הקו? אתמהה ממושכות עד מאוד ועד בלי די, ולעולם לא אבין זאת.

5. אני מלא הערצה לג'רי סלואן. מדהים איך אנשים, שנושאים באותו תפקיד כל כך הרבה שנים, ממשיכים לגלות אדיקות ודבקות במטרה ובעבודה שלהם. כל שריקה שגויה או שנויה במחלוקת של השופט מקפיצה אותו, מרגיזה אותו. סיפור אחר לגמרי לעומת פיל האליל, שבשיאו נהג לשבת ולמולל את זקנו המדובלל בעודו הוזה בהקיץ, שעה שרוברט הורי קבר עוד שלשה מדהימה לזכות הלייקרס.

6. הורי, וואלה. הוא עוד פה. תיכף הוא בן 37. נראה לי כמו דינוזאור שעשה קאמבק, אבל האמת שהוא היה שם כל הזמן. אצלנו שחקן בן 37 כבר מזמן עובד בבנק לאומי ומשחק בליגה למקומות עבודה אחרי שנפלט החוצה בגיל 32 והבין שאין לו מה לחפש יותר בליגת העל. הורי, אגב, עם כל אהבתי אליו, הוא אחד המומחים הגדולים ביותר בעולם אי-פעם, לסיים משחקים של 15 או 20 דקות בלי אף נקודה. בטוח שיש איזו סטטיסטיקה כזו ב-NBA. שיבדקו פעם.

7. מאנו ג'ינובילי לעולם יאבד כדור בסתמיות אחרי מבצע טוב, אבל המבצע הטוב תמיד יהיה כל כך מיוחד, אמיץ ומדהים, שיסלחו לו על איבוד הכדור השטותי.

8. אני לא יודע מי היה הפרשן המרכזי אתמול במשחק, אבל ממה שהספקתי לשמוע, כל עוד הייתי עירני, מעוניין ושש אלי קרב, הוא די מצא חן בעיני. דרוך, מצוי בפרטים, נוגע בנקודות הנכונות, מנתח נהדר בלי שמרגישים את הסכין. איפה אנחנו ואיפה הם.

9. שתי דקות וחצי לסיום, כשיוטה עוד ניסתה וניסתה אבל כבר היה ברור שהיא לא תצליח, כיביתי את המכשיר ופרשתי. בימים אחרים זה לא היה קורה. מה עם האמונה? מה עם התקווה? מה עם השנים היפות וימי התום? חלפו עברו
ביעף. פיייי קיבינימט.

10. עד שחשבתי שנפטרתי לפחות בעונה הזו מג'ייסון קולינס מניו ג'רזי, פתאום בא לי אחיו, ג'ארן קולינס, עם יוטה. לא להאמין שהאל הטוב ייצר שניים כאלה. הייתי בטוח שאחד זה הרבה יותר מדי.

11. ראיתי את דרק פישר בצד אחד ואת הורי בצד שני, ולרגע אמרתי לעצמי: וואלה, איזה כיף, הנה אפשרות לשחזר את הימים הלא מאוד רחוקים בהם עקבתי בדאגה כנה אחר הלייקרס והאליפויות הרצופות שלהם. הסתכלתי, בדקתי, חיכיתי. שום דבר לא קרה. בלי שאק וקובי באזור, הם כנראה לא עושים לי את זה.

12. עכשיו אני כבר בטוח: לא קם למשחק הבא באמצע הלילה. לא שווה שיהפוך לי את כל היום ויערבב לי את החיים מלמעלה למטה ולהיפך. ניפגש, אולי, בגמר הארצי. אולי.

וגם: 3 מ-15 מהשדה לאוקור? אני בטוח שאת זה גם ניקולה וויצ'יץ' יכול לעשות. ומתי בנו אודריך חוזר לאירופה?

היידה, מספיק בשלב זה. נעבור לחולון נגד באר שבע, אולי משם תצא צהלה כלשהי ורעננות מחודשת תסחרר את החושים.