"כן היו אלה חיים טובים,

כמו שאומרים האופטימים,

ולפעמים חיים מוזרים, כך אומרים

המיסטיקנים הסינים.

ואולי אלה חיים גדולים,

הרי חיינו אותם בטירוף.

תסתכל עלינו ותראה..

קצת שמח קצת עצוב".

כבר שלושה ימים ש"מעביר דף" המצוין של נורית גלרון (מלים ולחן: שלמה ארצי) תקוע לי בראש. אתם יודעים איך זה: מאה פעם ביום אתם תופסים את עצמכם שרים או מזמזמים את השיר, וכל הניסיונות להיפטר ממנו, או לפחות להחליפו בשיר אחר, עולים בתוהו. העניין הוא, שאתמול השורה האחרונה של הפזמון התלבשה לי בול על מה שהרגשתי לגבי כל מה שקשור לכדורסל.

שמחתי על הניצחון של הגליל, שנתן להם סיכוי מצוין להעפיל לחצי הגמר: גם כי זו גליל, שמאז ומעולם קשה, ממש קשה, לא לחוש כלפיה לפחות סימפטיה בסיסית, ובדרך כלל הרבה יותר מכך; גם כי הוא הושג באחד המשחקים הכי טובים, או לפחות מהנים, שראיתי העונה, כולל ריצות מטורפות פעם בצד זה ופעם בצד השני, מהפכים, יכולות אישיות גבוהות, טעויות קריטיות ולא מעט מכות; וגם כי הוא השאיר עוד קצת עניין למחזור האחרון ביום חמישי.

מנגד, היה לי קצת עצוב על נהריה. מעבר לכך שגם זו קבוצה סימפטית ביותר, פשוט מדהים היה לראות לאורך העונה, ובמיוחד במשחק אמש, כמה פעמים היא מסוגלת למלא את הדלי עד שפתו, ואז להכניס בו וואחאד וולה (דבר יו"ר הדירקטוריון: ביפ, שימוש במושג מענף הביפ. המשך נא, סר ש. הרמלין), ולהעיף קיבינימט אותו ואת החלב (בכל זאת, שבועות היום). גם להיכנס לבור עמוק אבל לצאת ממנו, גם להגיע לשתי הדקות האחרונות עם יתרון סביר ועם קהל אדיר מאחוריהם, אבל לאבד אותו, לקבל את הכדור האחרון במצב שכל סל מבטיח חצי גמר - ולאבד גם אותו. עצוב קצת, לא?

ושמחתי על הניצחון של אשקלון, שהבטיח לה עוד עונה בליגת העל. שמחתי בשביל חנוך מינץ, ובשביל ריקרדו מארש שמאוד אהבתי לראות השנה, ובשביל שאר השחקנים, והרבה בשביל האוהדים, שעדיין אוכלים את הלב על הגביע שברח להם בספורט-שאין-לנקוב-בשמו, וממש ממש צריכים קבוצה בליגה הבכירה באיזשהו ספורט, וכמובן שעדיף בכדורסל.

ומנגד, קצת עצוב על גבעת שמואל - מפעל חיים של איש אחד, מוטי אמסלם, שידע לא מעט ימים יפים וקאמבקי הישרדות מרשימים בליגה, והפעם לא. ישנם כל מיני דיבורים על איך בסופו של דבר הגבעה לא תרד, וכמובן שבמנהלת ליגת העל כמו במנהלת ליגת העל - אין דבר כזה שאין דבר כזה, אבל אם כן מדובר בירידה, יהיה מעניין מאוד לראות האם מדובר בהחלקה בכיוון אחד, או שהגבעה תתאושש ותחזור. בינתיים, בהחלט קצת עצוב.

משמח מאוד היה לראות את חולון עולה ליגה, כמובן בהנחה שהפעם היא אכן מתכוונת לעלות. משמח, כי בפעם המי יודע כמה כולם ראו שפשוט חייבים שחולון תהיה בליגת הבכירה, עם הקהל הזה, עם ההתלהבות הזו, עם קירות הפח ועם כל השאר. לא פחות משחולון צריכה את ליגת העל, ליגת העל צריכה את חולון.

אבל היה קצת עצוב על באר שבע, שהיתה רחוקה רק טיפ-טיפה, טיפונת, מלהשלים מסע מדהים, ולא רק להגיע לבאר (והם מבינים שם בבארות) אלא גם לשתות לרוויה. קשה היה שלא להצטרף לתחושת ההחמצה והאכזבה, כפי שהשתקפה על פניהם של ישראל ברוך, אילן ברקוביץ', טיק רוג'רס וחבריהם, וגם אצל כל שאר הקשורים לקבוצה, לרבות האוהדים ביציע. עם כל הכבוד וההערכה למוטי אמסלם, אם במנהלת כבר מחפשים איזו קומבינה -
עדיף שלפני זו שתשאיר את הגבעה ימצאו אחת שתעלה את באר שבע.

זהו, באמת יש ימים כאלה, של קצת שמח קצת עצוב, אבל הגיע חג, אז שיהיה רק שמח.

shaharhermelin@gmail.com