אפשר סוג של וידוי?

אני מניח שכן, אז תרשו לי ללכת על זה.

יכול להיות שאני לגמרי טועה כאן, אבל משנה לשנה ומרגע לרגע אני מרגיש שהניתוחים המקצועיים שלפני משחקים די חסרי ערך. כתוצאה מזה, אני פחות נלהב לכתוב אותם.

יש לי תחושה של זילות מסוימת בכל מה שקשור לפרשנויות והסברים שקשורים למשחק עצמו. לא יודע אם אלה הזמנים השונים, ריבוי כלי התקשורת או ההעדפות של רוב הציבור, שנדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שלא ממש איכפת לו מה כתוב בפנים.

זאת אומרת, אם מכבי תשמור איזורית מצ'-אפ או אישית זה ממש משנה למישהו? מישהו ממש יורד לעומק ההבדלים בין שני סוגי השמירה האלה? למישהו באמת איכפת שארז מרקוביץ' קלע בעשרה המשחקים האחרונים שלו בהיכל 2.9 נקודות לעומת 5.2 במלחה? ומה זה אומר, אם בכלל, לעומת המשחק הערב? ומה עובר בראש של ביינום בדיוק בשנייה הזו?

וכהנה וכהנה וכהנה וכל מיני כאלה.

מצד אחד, כשאני אומר את הדברים האלה אני מרגיש התנערות כמעט מוחלטת מכל מה שהאמנתי בו בעבר. אולי זו אפילו לא תחושה, אולי זה יותר חזק. אני כמעט מאמין לעצמי בדברים שאני אומר כאן.

על מה זה מתבסס?

אולי על מאות משחקים שלפניהם כתבתי קטעים כאלה ואחרים, ורגע אחרי שהמשחק התחיל מי בכל זוכר מה נאמר ומה נכתב? הכל יוצא הפוך. אז אולי זה לא ממש חשוב?

ואולי בפאזל הגדול שמהווה סקירה לקראת משחק (ובו גם טבלאות הסגלים, ציטוטים שלפני המשחק – קטע מאוס בפני עצמו – טור פרשנות, קטע צבע, צילום עדכני, נתון סטטיסטי מעניין וכו'), חשיבותה של הפרשנות הולכת ופוחתת?

אני יודע שיש כאלה שמעדיפים לקרוא אף ורק את טור הפרשנות, ולפסוח לגמרי על דיווח המשחק, כי ראו אותו כבר בטלוויזיה, או כי הם יודעים מה התוצאה. הדבר היחיד שנותר לחדש הוא, כביכול, קטע הפרשנות. אבל מה נדמה, על אף שאינני, שאם באותו עמוד באינטרנט או בעיתון יופיע צילום גדול של אחת המעודדות של צסק"א מול טור הפרשנות שלי, 90% ילכו קודם אליה, 40% יגיעו אלי אחריה, 50% לא יגיעו אלי בכלל אחרי צילום כזה, ו-30% לא יטרחו לקרוא אותי בכל מקרה. שלא לדבר על כל אותם אלה שלא קוראים שום דבר על כדורסל, כי נקעה נפשם עם הזמן, נולדו להם ילדים, השתנו להם החיים או מה אני יודע.

בקיצור, משבר. משבר אמונה בכתיבה. אין לי בעיה להמשיך ולתקתק על המקלדת עוד מיליוני מילים, אני מאוד אוהב להתבטא בכתיבה ובדיבור. אבל האמת, פתאום כל זה נראה לי די מיותר.

המחשבה הזו עלתה והתחדדה אצלי הבוקר, כשקראתי את טור הפרשנות המורחב של מליניאק בעיתון של המדינה. ביטויים כמו 'או שכן או שלא'; 'לא ברור', 'אולי', 'אני לא יודע', 'כנראה', 'אם' – חזרו שם כל הזמן. פתאום נזכרתי בדברים שמליניאק עצמו אמר לי לפני הרבה מאוד שנים, וכבר הזכרתי אותם כאן פעם אחת.

"אל תכתוב חילוף תמוה של המאמן", הוא אמר. "תמוה בעיניך? לך ותשאל אותו למה הוא עשה את זה ואז תדע מה לכתוב".

פחות או יותר על אותו משקל, אני מוצא ומגלה היום שרב הנגלה על הנסתר והצורך לבוא ולשחק אותה אבו-עלי ואחד שיודע הכל הוא בעייתי. מצד שני, להגיד אני לא יודע, ואולי, ונדמה לי על אף שאינני ושאר כאלה, לא פחות בעייתי. לא יודע? אל תכתוב. בואו כולנו נשאל את המאמנים וזהו, אם זה המצב.

ואולי זה רק משבר רגעי, יומי, אולי עייפות של סוף עונה והכל מתפרק ויוצא רגע לפני הגונג לסיום. אז יאללה, שייגמר כבר ושנהנה. כי כמו שאני רואה את זה ומכיר את עצמי, כל ההערכות, התחזיות, התחושות, הניתוחים וכל האחים והאחיות שלהן, ימשיכו (כנראה, לא בטוח, אני לא משוכנע, אולי) לצאת תחת ידיי גם בעתיד.

שלומות ונצורות לכם בשלב זה.