מצטער, ממש לא בא לי לדבר על שרף וקטש. לא שזה לא מעניין, ואפילו מעניין מאוד, לא שאני מאמין שאם וכאשר - הכל יעבור חלק לאורך השנה כולה, אבל לא בא לי לדבר על זה. גם ככה יש אינספור התייחסויות, מאמרים, פרשנויות וניחושים בתקשורת בכלל וכאן בפרט, אז אותי אתם צריכים על הראש? לא נראה לי.

מה כן? או, טוב ששאלתם. מחר בלילה מתחילה סדרת הגמר של ה-NBA, וזה הזמן המתאים להחלטה הגורלית: מי אהוב עלינו במיוחד מבין אלה שנשארו עדיין לעמוד. כלומר, ברור שקליבלנד היא הקבוצה לה נריע נסיכה ב' ואנוכי מדי בוקר של משחק (אם כי בשקט רב ככל האפשר. להשכמה מוקדמת מדי של המלכה-האם ושל נסיכה א' עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת), אבל מה בדבר שחקן ספציפי? הרי לא ייתכן שכולם יזכו לאותו יחס, נכון? נכון. צריך לבחור.

אז נבחר. אם תרצו, "חביב נולד - הגרסה האמריקאית", אבל מאחר שידוע כי בתחומים רבים האמריקאים יעילים, זריזים ומהירי תקתוק מאיתנו (וחלילה וחס לי מלרמוז משהו לגבי התהליך היסודי, הראוי והמכובד שהתנהל כאן לאורך העונה כולה), נאמץ את גישתם ונלך על פייבוריט-אינסטנט: מעכשיו לעכשיו ולרגע זה.

אוקיי, מי ומה יש לנו כאן: סן אנטוניו כולה נופלת מיד (אמן כן יהי רצון שככה תיפול גם בסדרת הגמר). לא סובל אותם. אולי קצת את ג'ינובילי וזהו. עד לפני שבועות בודדים נזקפו לא מעט נקודות זכות ואהדה לרוברט הורי, אבל הפאול המכוער שביצע על יקירנו סטיב נאש במשחק הרביעי בסדרת חצי גמר המערב - שהביא בסופו של דבר להרחקתם השערורייתית של סטודמאייר ודיאו ממשחק מספר חמש וכנראה להכרעת הסדרה כולה - הוביל להחלטה גורפת להדיחו לאלתר מכל תפקידיו כאגדי, אליל ואהוב גם יחד.

נשארו הקאבס, שיעלו ויבואו ויתייצבו למסדר אהדה וחביבות, שתוך שניות ספורות מעלה את הניתוח הבא:

נופלים מיד - אריק סנואו (שיעיז לזרוק פעם לסל ואחר כך שידבר איתנו), דיימון ג'ונס (שאחרי שמונה שנים בליגה אולי יצליח למסור פעם למישהו, ואחר כך אולי נדבר איתו), אנדרסון ורז'או (שיואיל, במחילה מכבודו, להסתפר), דוניאל מרשל (שעם כל הכבוד לעבר המשותף עם דורון שפר, אין לו מה למכור כאן) וכמובן לברון ג'יימס, שממרום מעמדו כמלך וכסגן זמני של אלוהים לא יכול, מטבע הדברים, להיות מועמד.

הקדשנו להם עוד שנייה אבל לא בבית ספרנו - אלכסנדר פבלוביץ' (נפל על רקע התעקשותו לקבוע שיאי עולם בלתי ניתנים למחיקה בקטגוריות עבירות תוקף וטעויות מנטליות), ולארי יוז (נכון ש-12.5 נק', 4.1 ריב', 2.6 אס' וחטיפה וחצי למשחק הם מספרים בכלל לא רעים, אבל זה ממש לא זה).

יש פוטנציאל, אבל עדיין לא - דניאל גיבסון. אמנם בהחלט וואו איך שהילד התבגר בבת אחת מול הפיסטונס (הכפיל את דקות המשחק ל-25 ואת הנקודות ל-13.5, כולל שתי תצוגות חבל"ז במשחקים ארבע ושש), אבל זהו, שהוא עדיין ילד. שיקרע עוד שלושה-ארבעה זוגות נעליים ואז נראה.

כמעט-כמעט, אבל רק כמעט - זידרונאס אילגאוסקאס. מאוד אוהב אותו, באמת. קודם כל, מדובר בסוס עבודה יציב, שתורם 14 נק', 9.5 ריב' ושתי חסימות מדי ערב. שנית, הוא ליטאי, נבחרת סימפטית ביותר מזה שנים (ולא, לאו דווקא בגלל שאראס).

שלישית, כל מה שהאיש עושה מתבצע בלי שהוא מנתק את הרגליים מהרצפה. נשבע לכם. כמו אצל ההלכים האולימפיים, אילגאוסקאס מקפיד לקלוע, להוריד ריבאונדים ולחסום בעמידה. ממש ד"ר שאול לדני של הליגה. אבל איזה שחקן. הגיע ממש עד קו הגמר, אבל בסופו של דבר הפסיד את התואר הנכסף (?) ל...

דרו גודן! איזה איש, חולה עליו. הפורוורד האגרסיבי מקנזס, שבכל שנייה מ-31 הדקות שהוא מקבל משאיר את הנשמה והקרביים מפוזרים לכל אורך ורוחב הפרקט, ותוך כדי כך מצליח לתרום 11 נקודות, שמונה ריב', אסיסט וחצי, וגם להיות מלך הצ'ירלידרים על המגרש ומחוצה לו. חוץ מזה, למי שמביא אותה בהברקה עם הכינוי החדש של לברון ("וידיאו-גיים", על שם המקום היחיד בו ניתן לחקות את מה שעושה המלך) - מגיע מה שמגיע.

ברכות מכולנו, דרו, ולמרות שטרם הוכרע איזה פרס תקבל, נבקשך בכל לשון של בקשה לא להתעכב כרגע על סוגיה שולית זו, אלא להתפנות להרביץ, לנשוך ולהצליף בדאנקנים, עד שיבקשו רחמים ו/או יוותרו על הרעיון לקחת אליפות רביעית. תודה לך.

shaharhermelin@gmail.com

הערת יו"ר הדירקטוריון: תגיד, סר ש. הרמלין, תוריד רגע את הזקן, שים קצת שיער קצוץ על המצח הגבוה של גודן וקח אותו אפילו בפוזה הנוכחית שבצילום. ת'אמת, זה לא גילי מוסינזון?