לא מעט כותרות ידע ענף הכדורסל המקומי בשבועיים האחרונים: הפיינל-פור, הבעיטה החיננית והצפויה באחוריו של ספאחיה, ההחתמה ההרבה פחות צפויה של שרף וקטש (כן-כן, ברור שכבר לפני חודשיים ידעתם שזה מה שהולך לקרות. זה רק אני חי על פלנטה אחרת), דייויד בלאט לכאן, ג'יימי ארנולד לשם וכן הלאה וכן הלאה. אולי בגלל כל אלו, אם כי מקנן בי חשד רציני שלא רק בגללן אלא גם בשל עוצמת הזעזוע והסקנדל, נדחקה לקרן זווית, וממנה לפח האשפה של ההיסטוריה, אחת הכותרות המרעישות של החודש, שלא לומר של השנה, שלא לומר של כל הזמנים.
אבל לא אתר רודף דיווחי אמת ופרשנות חסרת משוא פנים כ"כדורסלע" יצטרף אל עדר הכבשים, הדוממות משל היו כבר על שיפוד השווארמה, וייתן לסערה להכות במלוא עוצמתה מבלי תגובה הולמת. מרה, שערורייתית ועצובה ככל שתהיה - זו האמת ואין בלתה, ולכן נביט לה ישר בלבן של העיניים, ונתמודד עימה כאן ועכשיו.
בשבוע שעבר, ביוזמת מרכז פרס לשלום, התקיים בתל אביב טורניר כדורסל אוניברסיטאי בינלאומי, זה שבזכותו זכינו לראות כאן שוב את ספנסר הייווד המופלא, ואת לבאן מרסר האגדי. לא אליפות העולם, לא אליפות אירופה, לא גביע דרום-מזרח אגן הים התיכון, אבל בהחלט טורניר, ובהחלט בינלאומי. גם לא הצלחתי לגלות בשום מקום מי שיחק ומי אימן את כוחותינו, אבל בהחלט היה להם ייצוג, לכוחותינו.
אם זכרוני אינו מטעני, זכתה בבכורה בין הגברים נבחרת קנדה (וזה עוד מבלי להזעיק לעזרה את סטיב נאש, הפטריוט אך גם המלקק עדיין את פצעי הפלייאוף, תרתי משמע), בעוד בין הנשים היו אלה הפולניות שהוכתרו כאלופות. אבל לא זו הנקודה. ממש לא.
הנקודה היא, אם להאמין לשורה הקצרצרה שנחבאה בין שלל הידיעות החשובות, הפחות חשובות והממש מיותרות - היא שהנבחרת לא הגיעה בכלל למצב בו יכלה להתמודד על הזהב, משום שהיא הודחה בשלב מוקדם יותר של הטורניר (ועד עכשיו לא הצלחתי להבין אם ברבע הגמר או בחצי הגמר, אבל זה ממש לא משנה), לאחר שהפסידה לאירלנד.
ואני שואל: סליחה?
לא, באמת: סליחה??
הפסדנו בכדורסל לאירלנד?
לאירלנד??
ל-א-י-ר-ל-נ-ד????!!!!
מילא ארה"ב, מילא קנדה, מילא רוסיה, גרמניה, ספרד או פולין, אבל אירלנד? אר יו פאקינג קידינג מי? איך זה יכול להיות? מי נתן את ההוראה? שום דבר אישי או לאומי, כן? אבל בחייאת ראבאק - מתי בדיוק ולמה קישר מישהו את אירלנד דווקא עם כדורסל? אל תקפצו לי עכשיו עם פֶּט בֶּרְק. גם להולנד, זאיר וסודן היו וישנם נציגים ב-NBA, ולא ממש זכורים לי איזה שהם הישגים מרעישים של נבחרותיהן הלאומיות באלף שלוש מאות שבעים ואחת השנים האחרונות לפחות.
איך בדיוק הפסדנו לאירלנד בכדורסל, הא? מישהו מוכן להסביר? ואפילו עדיף - מישהו מוכן לתת את הדין? הרי מדובר בפראדוקס והיפוכו! הלא מקביל הדבר לכך שאנחנו נביס את האירים לא רק בספורט-שאין-לנקוב-בשמו, אלא גם בשמחת חיים, בכמות הגשם השנתית, בנופים ירוקים, בריקודי עם ובשתיית בירה!
מי בדיוק היו העילויים בירוק-לבן-כתום, שהלמו בנבחרתנו ללא רחם? ומי ומי היו בכוחותינו שקרסו מולם? אם הייתי יו"ר הדירקטוריון הייתי אומר שאתמהה ממושכות ולא אבין זאת, אבל אני לא יו"ר הדירקטוריון, כך שסתם אין לי מושג. ולא רק לגבי סוגיה זו, כמובן.
כמובן שבסופו של דבר עוד יכול להתברר כי המדובר בדיווח שגוי (ברור שזו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שזה קורה בעיתונות הישראלית, כן?), ולמעשה הבסנו את האירים ב-67 הפרש, אבל אם זה נכון - אין מלים, גם לא לכלי התקשורת. אם זה נכון, כנראה שהיתה זו עוצמת ההלם, שהביאה לכך שפרט לעובדה היבשה והמדכאת - לא נמסר כל פרט מזהה על מהלך המשחק, כמו גם על זהות השותפים למחדל ולטראומה - מהאנשים על הפרקט, דרך השופטים ועד לוח התוצאות ומזג האוויר.
ואם זה נכון, לא נותר אלא להניד ראשנו בצער אין קץ על השבר הגדול, ולהתנחם בכך שבשחיתות שלטונית, גניבת תורים וסתם גסות רוח עדיין בודדים הם אלה, אם בכלל, היכולים לנו. ברגע שנאבד את הבכורה גם בקטגוריות הללו, אפשר בהחלט לכבות את האור, וגם לסגור את מה שאולי מאפיין אותנו יותר מכל בספורט ובכלל - את הבאסטה.
shaharhermelin@gmail.com
