לא האמנתי שיגיע היום בו אקליד במו ידיי את המלים האלו, אבל אני מתגעגע לראשיד וואלאס. בחיי. ולא רק לפסיכי ההוא, לכל חבריו לקבוצה. אפילו צפייה סלקטיבית ביותר בשני המשחקים הראשונים של סדרת גמר ה-NBA (אין כוח בעולם שיכול היה להכריח אותי לצפות בכל דקה ודקה מהשיעמומונים האלה), מובילה לאותה מסקנה - עצובה ומדכאת, יש לומר - לפי איך שזה נראה כרגע, חבל שהפיסטונס לא שם.

אין חשש, לא הפכתי עורי משל הייתי פוליטיקאי מצוי, לא התעוררו בי רגשות שמעולם לא ידעתי על קיומם, שתמציתן אהדה פתאומית למאוסים מדטרויט, ומכאן אין בי כל חרטה על כך שהלברונים בעטו אותם לקיבינימט בגמר המזרח. מה כן קרה? האמת, לא משהו דרמטי. סתם רצון לראות קבוצה שמתנהגת בגמר כמו שמתנהגים בגמר.

מילא המשחק הראשון. קשה לבוא בטענות אל קבוצה שמגיעה בפעם הראשונה למעמד, ועוד צריכה לשחק את המשחק הראשון בסדרה בחוץ. התרגשות, לחץ, ידיים רועדות, משלוח גדול מהרגיל של טיטולים למבוגרים - הכל ברור ומובן, אם כי הייתי מעדיף לראות את הסימפטומים האלה מצטמצמים למחצית אחת גג. יאללה, כפרה על משחק מספר אחת.

אבל מה זו ההתבטלות הזו במשחק השני, אה? מה זה צריך להיות? עזבו אתכם מבעיית העבירות ומאיבודי הכדור של לברון, יש דברים, שבסדרת גמר מבצעים בכל מצב, ולא משנה מי על המגרש ומה התוצאה. תשאלו את הפיסטונס.

אצל הפיסטונס, לא היה מצב כזה שדאנקן, או פארקר, או ג'ינובילי, או אני לא יודע מי, מטיילים משחק שלם לכיוון הסל, בלי שהפרצוף שלהם שומע בכל פעם את המשפט: "שלום, אני רצפת הפרקט, נעים מאוד!", וזה עוד בליווי מוסיקלי של פיצוץ חינני לצלעות. אצל הפיסטונס, אם מאיזושהי סיבה לא ברורה הם היו נקלעים לפיגור 25 בהפסקה, כמו הקאבס במשחק מספר 2, מישהו כבר היה שובר חצי מחדר ההלבשה, מעיף נעליים (מידה 57) על החברים וצורח עליהם ככה, שהם היו עפים החוצה למחצית השנייה כאילו נורו מלוע של תותח, ולא מאקדח המים של נסיכה א'.

מצטער, לא מתרשם מהקאמבק של קליבלנד ברבע האחרון. ביתרון של 27, קשה היה להאמין שסן אנטוניו ימשיכו באותם קצב והתלהבות. אז ההפרש ירד לשמונה, סו וואט? ארבע נקודות במהלך אחד של ג'ינובילי ונגמר הסיפור.

נכון שעוד לא אבדה לגמרי תקוותנו. ממש לא. בהחלט היו דברים מעולם. רק לפני שנה היו ההיט באותו מצב בדיוק - פיגור 2:0 תוך הפגנת תצוגות כדורסל שלא בדיוק דמו למשהו - וכולנו זוכרים איך זה נגמר. אם מחפשים את הדוגמה הטובה ביותר אולי להתאוששות מפתיחה על הפנים, אפשר להרחיק אחורה עד הגמר של 1985, ולהיזכר איך הסלטיקס טחנו את אמ-אמ-אמא של הלייקרס במשחק מספר אחת (114:148), רק כדי לראות את מג'יק, קארים, וורת'י וחבריהם מתאוששים חיש מהר, ולוקחים את הסדרה בשישה משחקים. אבל עם כל הכבוד, וכרגע יש טיפ-טיפה פחות, חלילה וחס אפילו מלהזכיר את קליבלנד באותה נשימה עם הלייקרס והסלטיקס של אמצע שנות ה-80', ואתם יודעים מה -
בינתיים הם גם לא מיאמי של העונה שעברה.

אי לכך ובהתאם לזאת, יתנקז הכל למשחק מספר שלוש. יתכבדו לברון וחבריו ויוכיחו שלא סתם מצאו את עצמם במעמד החשוב ביותר, ושאצלם בבית זה משחק אחר, תרתי משמע. נשמח מאוד לראותם, בעזרתו הרבה של הקהל המצוין שלהם, מתנפלים על הספרס מהשנייה הראשונה, מפוצצים, משתוללים, מכרסמים ותוך כדי גם משחקים קצת כדורסל, ובעיקר מנצחים.

כי אם לא - אין מחר, אין סיכוי ואין עניין. מה כן יהיה? יהיה רק - וזהו אולי חטאם הגדול ביותר של הקאבס - געגועים מוגברים לראשיד ולדטרויט.

shaharhermelin@gmail.com