יש כל כך הרבה דברים לדבר עליהם. המעבר של טרנס מוריס מהפועל ירושלים למכבי ת"א, הסיכום של דייויד בלות'נטל באותה קבוצה, המשחק הענק בדרבי היווני, הגג הענק של דיאמנטידיס של אלכס אקר ושיר הלל חריג ויוצא דופן מצד ז'ליקו אוברדוביץ' כלפי הרכז שלו. ועוד ועוד ועוד. בכולם אגע, אני מקווה, במהלך היום באייטמים אחרים. ואם לא היום, מחר. ואם לא מחר, אז מחרתיים ממש כמו בשיר.
אבל בינתיים, אני אספר לכם על משהו אחר. יש ימים שבהם אפילו איש עצל כמוני יוצא מעורו ומתחפש לסופרמן קטן. תוך כמה שעות בבוקר הספקתי כל כך הרבה דברים וסידורים שישבו לי על הצוואר, שהייתי כל כך מבסוט עד ששכחתי אפילו לשחק את התפקיד של העייף שכל כך מתאים לי. תפקיד חיי, למעשה.
ואז, כשיצאתי מהמעלית ורציתי להגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה, ובמלים אחרות, לשבת ולכתוב קטעים לכדורסלע, נפל המבט על הדלת של השנים ממול. זה בלתי נמנע, הדלת שלהם מתייצבת מול הפרצוף ברגע שיוצאים מהמעלית אם רוצים ואם לא.
בום, מודעת אבל. השכנה מהדלת שליד נפטרה.
יאאאאאאאא.
השכנה שבדלת ליד.
זוג מבוגרים, להערכתי בני 65-70, יוצאי ארגנטינה. כל כך נעימים, כל כך סימפטיים. ההיכרות שלנו מתמצה בעיקר בשיחות מעלית של עשרים שניות, אבל תמיד היו חייכנים, תמיד שוחחו עם הילדים, תמיד נראו מחוברים זה לזה כל כך טוב. נראה כמו זוגיות מושלמת. ועכשיו הוא נשאר לבד.
וזה מוכר לי מאוד מאיפשהו. בדיוק שנה לאחור זה קרה גם אצלי. עם האמא. פה סרטן, גם שם סרטן. הוא אוכל את כולנו הסרטן. איך אפשר לברוח מהגורל האכזר הזה, איך? שמישהו יגיד כבר מה עושים, איך עושים וכולנו נסתער ביחד להילחם בו. איך קורה שכל כך הרבה שנים עוברות ואנשים ממשיכים ליפול כמו קוביות דומינו בזה אחר זה?
זה באמת הלם נוראי.
ועכשיו, מה עכשיו? מה אומרים, מה להגיד? הרי חייבים להיכנס ולומר משהו, לשבת קצת. שבעה הוא מנהג חכם. עוזר להקל על הכאב. אנשים באים, נכנסים, מבקרים, נפגשים, מדברים על המת, עוזרים לפרוק את הרגשות. לפעמים גם משכיחים לרגע לשם מה התכנסנו כאן. וזה טוב.
מה אני אגיד לו לשכן הכל כך נחמד וחביב הזה? שאני נורא מצטער? שאני משתתף בצערו? שלא יידע יותר צער? שזה פשוט לא יאומן, ורק לפני שבועיים עוד ראיתי אותה והיא נראתה יחסית בסדר, למרות שכולנו ידענו שהיא חולה ועברה ניתוח להסרת הגידול?
כמה טוב שיש כל מיני טרנס מוריס ועודד קטש ומריו אוסטין ודיאמנטידיסים לברוח אליהם כשצריך.
